ב-24 במרץ 2017 נכנסתי למצב HOLD בעל כורחי.
זה קרה בדיוק שבוע אחרי שחזרנו מסופ"ש בברלין, בו חגגנו לי יומולדת. כאילו לא הספיק שחרשנו את העיר במשך יומיים ארוכים ומלאים, יצאנו ביום שישי העוקב לטיול פריחה, כי קראנו שהאיריס הנצרתי פורח במלוא יופיו בהר יונה שבנצרת עילית.
מוקדם בבוקר שמנו פעמינו להר יונה. פריחת האיריס באמת היתה מרהיבה. חוץ מהאיריס פגשנו שם גם פרגים, רקפות, צבעונים ועוד שלל פרחים בשלל צבעים. היה יפה לתפארת. הגענו לראש ההר והחלטנו לרדת בחזרה לכיוון האוטו.
כמי שאף פעם אינה יודעת שובע, ראיתי במרחק כמה עשרות מטרים קדימה עצים מיוחדים ותצפית על כל נצרת עילית. ניסיתי לשכנע את ליאור לבוא איתי, אבל כבר הספיק לו וקבענו שאני אמשיך עוד קצת ואח"כ ניפגש באוטו. המשכתי קדימה, צילמתי את הנוף העירוני ושרידי מבנה לא ברור והבנתי שמיציתי.
לא היתה לי סבלנות לצעוד עד המקום ממנו עלינו לראש הגבעה ולכן התחלתי לרדת מהמקום בו עמדתי. למרבה הצער, לא היתה שם דרך כבושה, מורד ההר היה מלא קוצים שכיסו את הסלעים. הלכתי לאט אבל לפתע, כשניסיתי למצוא לי סלע לדרוך עליו, הסתובבה רגל שמאל בחדות וצנחתי בכאב על הישבן, בין כל הקוצים. ניסיתי לקום וכשדרכתי על כף הרגל הבנתי מה הכוונה בלראות כוכבים באמצע היום.
בדיוק אז התקשר ליאור ושאל כמה זמן אפשר לחכות לי ומדוע אני לא מגיעה. לא רציתי להדאיג אותו ואמרתי לו שאני בדרך. ניסיתי שוב להיעמד ושוב הסבה לי הדריכה כאב בלתי נסבל. התקשרתי אליו וביקשתי שיבוא לחלץ אותי. מפה לשם, נסענו עד המוקד האורטופדי ברמת השרון, כשהרגל מתנפחת ומצהיבה לאיטה. כשהגענו למוקד ברמה"ש הקרסול כבר היה בגודל חצי מלון בשל. אחרי כמה צילומים, האורטופד אבחן שבר בקרסול ובעצם השוקית (פיבולה). גובסתי ונאסר עלי לדרוך על הרגל למשך 6 שבועות.
מי שמכיר אותי יודע שאחד המאפיינים הבולטים שלי הוא הקוצים בתחת. קשה לי לשבת זמן רב במקום, אני אוהבת להסתובב, לטייל, לבלות וכמה שיותר. אני מגדירה את עצמי חתולת רחוב. לא יכולה להישאר בבית יותר מדי זמן.
ועכשיו, קוצים או דרדרים - לא היתה לי ברירה. ביומיים הראשונים לא יכולתי אפילו להתקלח לבד. שלא לדבר על לצאת מהבית... נסיעה משפחתית לצפון איטליה, שתוכננה ע"מ להימלט מלילי הסדר בארץ, בוטלה, כמובן שלא יכולתי ללכת לעבודה, לבשל, לסדר, לערוך קניות ועוד ועוד.
היו לי כמה אפשרויות - לשקוע בבאסה ולהעביר את רוב הזמן בשינה, לקטר על מר גורלי ללא הרף, להיות מרירה ונרגנת, להלקות את עצמי על הפזיזות והגבורה וכיוצ"ב או - לקחת את הבאסה בסבבה ואפילו לנסות ליהנות מהמצב!
אז מה גיליתי מחדש בששת השבועות הללו?
1. יש לי משפחה קטנה ואיכותית, תומכת ואכפתית
הילדים (המתבגרים העסוקים יש לומר) עזרו בעבודות הבית, הבכורה הנהגת עשתה את כל השליחויות ברצון, בעלי לקח על עצמו את כל מלאכות הבית - כלים, כביסה, אשפה. לבשל הוא לא יודע ולא רצה לנסות, אז אכלנו במסעדות. מה רע?
2. יש לי יותר סבלנות ממה שחשבתי
חששתי שאשתגע בבית תקופה כ"כ ארוכה ואהפוך למרירה ונרגנת, אבל נשארתי חביבה וקשובה, אפילו יותר מאשר ביומיום.
3. למרות שאני שונאת לבקש עזרה - השד לא כזה נורא
יש בזה אפילו משהו מעצים, כי את מבינה שגם לך מגיע אחרי שנים של נתינה לאחרים ושבקשת עזרה לא הופכת אותך לתלותית ונזקקת.
4. אני עדיין אוהבת לקרוא
היה כיף לחזור לקרוא בשטף קצף. קראתי כמה ספרים מצוינים בתקופה הזו: כל ספרי אלנה פרנטה שתורגמו עד היום לעברית - הבת האפלה, אהבה מטרידה, ימי הנטישה, סדרת הסיפורים הנפוליטנים; 'טוהר' ו'התיקונים' של ג'ונתן פראנזן.
5. אין לי המון חברות, אבל המעט שיש - משובחות אחת אחת
הן התקשרו כל יום, באו לבקר, הציעו לעשות בשבילי דברים שנבצר ממני, הביאו לי עוגות, לקחו אותי לבילויים. בקיצור - הנעימו את זמני. תודה לכן אהובות!
6. יש לי כוחות עצומים
הצלחתי לקפוץ במדרגות (בעלייה!) על רגל אחת, לא ויתרתי לעצמי גם כשממש כאב לי, שכבתי כמו פסל ב-MRI למרות שהקרסול הציק לי מוות.
7. אני בן אדם אופטימי
הכרחתי את עצמי לראות את הטוב שבמצב, לא לקטר ולהיות חייכנית ושמחה בחלקי. רוב הזמן הצלחתי לשכנע את עצמי. היי, אפילו פטרו אותי מלרדת עם הכלב במשך 6 שבועות :)
8. אני מסתגלת מהר למצבים חדשים
אחרי יומיים אימצתי כסא מחשב על גלגלים ודהרתי ברחבי הבית, אחרי שבוע כבר יצאתי מהבית עם קביים, עבדתי מהבית, הזמנתי אוכל בשופרסל און ליין, קיפלתי ערימות של בגדים בישיבה ואפילו עשיתי סופסופ סדר בארונות.
9. מסתבר שאני די אוהבת להתבטל
גיליתי שלקום כל יום יקיצה טבעית ולרבוץ על הספה מול הטלוויזיה או מול ספר טוב זה די נחמד.
10. אני יודעת להתמיד
תמיד החזקתי מעצמי טיפוס לא מתמיד - לא החזקתי מעמד בחוגים, בלימודים, נטיתי לקפץ מדבר לדבר כמו קוקיה. עכשיו, כשרציתי שהרגל תחזור לאיתנה כמה שיותר מהר, התמדתי לעשות את כ-ל התרגילים שהפיזיותרפיסטית נתנה לי, התמדתי ללכת לשחות כמו שהרופא המליץ לי והתמדתי בתחושת האופטימיות הקוסמית שסיגלתי לעצמי.
אם משתמע מהאמור לעיל שאני ממליצה לרוץ ולשבור איזה איבר חיוני - אז לא, בשום אופן לא. זה לא כיף, זה כואב ומגביל ונאחס וכל מה שאתם מתארים לעצמכם בהקשר הזה, אבל אם וכאשר תנחת עליכם איזו צרה מהסוג הזה (טפו טפו טפו) - גייסו את כל הסבלנות שיש לכם בעורקים ונסו להפוך את החומץ לרוטב ויניגרט, סגור?
 |
| הוא הסיבה לכל המסיבה |
מוקדם בבוקר שמנו פעמינו להר יונה. פריחת האיריס באמת היתה מרהיבה. חוץ מהאיריס פגשנו שם גם פרגים, רקפות, צבעונים ועוד שלל פרחים בשלל צבעים. היה יפה לתפארת. הגענו לראש ההר והחלטנו לרדת בחזרה לכיוון האוטו.
כמי שאף פעם אינה יודעת שובע, ראיתי במרחק כמה עשרות מטרים קדימה עצים מיוחדים ותצפית על כל נצרת עילית. ניסיתי לשכנע את ליאור לבוא איתי, אבל כבר הספיק לו וקבענו שאני אמשיך עוד קצת ואח"כ ניפגש באוטו. המשכתי קדימה, צילמתי את הנוף העירוני ושרידי מבנה לא ברור והבנתי שמיציתי.
 |
| נצרת עילית מלמעלה, לפני הנפילה |
לא היתה לי סבלנות לצעוד עד המקום ממנו עלינו לראש הגבעה ולכן התחלתי לרדת מהמקום בו עמדתי. למרבה הצער, לא היתה שם דרך כבושה, מורד ההר היה מלא קוצים שכיסו את הסלעים. הלכתי לאט אבל לפתע, כשניסיתי למצוא לי סלע לדרוך עליו, הסתובבה רגל שמאל בחדות וצנחתי בכאב על הישבן, בין כל הקוצים. ניסיתי לקום וכשדרכתי על כף הרגל הבנתי מה הכוונה בלראות כוכבים באמצע היום.
 |
| היום השני אחרי השבר |
 |
| אחרי הגבס צ'יפרו אותי במגף ביוני |
ועכשיו, קוצים או דרדרים - לא היתה לי ברירה. ביומיים הראשונים לא יכולתי אפילו להתקלח לבד. שלא לדבר על לצאת מהבית... נסיעה משפחתית לצפון איטליה, שתוכננה ע"מ להימלט מלילי הסדר בארץ, בוטלה, כמובן שלא יכולתי ללכת לעבודה, לבשל, לסדר, לערוך קניות ועוד ועוד.
היו לי כמה אפשרויות - לשקוע בבאסה ולהעביר את רוב הזמן בשינה, לקטר על מר גורלי ללא הרף, להיות מרירה ונרגנת, להלקות את עצמי על הפזיזות והגבורה וכיוצ"ב או - לקחת את הבאסה בסבבה ואפילו לנסות ליהנות מהמצב!
אז מה גיליתי מחדש בששת השבועות הללו?
1. יש לי משפחה קטנה ואיכותית, תומכת ואכפתית
הילדים (המתבגרים העסוקים יש לומר) עזרו בעבודות הבית, הבכורה הנהגת עשתה את כל השליחויות ברצון, בעלי לקח על עצמו את כל מלאכות הבית - כלים, כביסה, אשפה. לבשל הוא לא יודע ולא רצה לנסות, אז אכלנו במסעדות. מה רע?
 |
| לא מצאתי תמונה משפחתית של ילדים עוזרים ובעל מכניס מכונות |
2. יש לי יותר סבלנות ממה שחשבתי
חששתי שאשתגע בבית תקופה כ"כ ארוכה ואהפוך למרירה ונרגנת, אבל נשארתי חביבה וקשובה, אפילו יותר מאשר ביומיום.
3. למרות שאני שונאת לבקש עזרה - השד לא כזה נורא
יש בזה אפילו משהו מעצים, כי את מבינה שגם לך מגיע אחרי שנים של נתינה לאחרים ושבקשת עזרה לא הופכת אותך לתלותית ונזקקת.
4. אני עדיין אוהבת לקרוא
היה כיף לחזור לקרוא בשטף קצף. קראתי כמה ספרים מצוינים בתקופה הזו: כל ספרי אלנה פרנטה שתורגמו עד היום לעברית - הבת האפלה, אהבה מטרידה, ימי הנטישה, סדרת הסיפורים הנפוליטנים; 'טוהר' ו'התיקונים' של ג'ונתן פראנזן.
 |
| ממליצה על כולם ללא יוצא מן הכלל |
5. אין לי המון חברות, אבל המעט שיש - משובחות אחת אחת
הן התקשרו כל יום, באו לבקר, הציעו לעשות בשבילי דברים שנבצר ממני, הביאו לי עוגות, לקחו אותי לבילויים. בקיצור - הנעימו את זמני. תודה לכן אהובות!
6. יש לי כוחות עצומים
הצלחתי לקפוץ במדרגות (בעלייה!) על רגל אחת, לא ויתרתי לעצמי גם כשממש כאב לי, שכבתי כמו פסל ב-MRI למרות שהקרסול הציק לי מוות.
7. אני בן אדם אופטימי
הכרחתי את עצמי לראות את הטוב שבמצב, לא לקטר ולהיות חייכנית ושמחה בחלקי. רוב הזמן הצלחתי לשכנע את עצמי. היי, אפילו פטרו אותי מלרדת עם הכלב במשך 6 שבועות :)
8. אני מסתגלת מהר למצבים חדשים
אחרי יומיים אימצתי כסא מחשב על גלגלים ודהרתי ברחבי הבית, אחרי שבוע כבר יצאתי מהבית עם קביים, עבדתי מהבית, הזמנתי אוכל בשופרסל און ליין, קיפלתי ערימות של בגדים בישיבה ואפילו עשיתי סופסופ סדר בארונות.
9. מסתבר שאני די אוהבת להתבטל
גיליתי שלקום כל יום יקיצה טבעית ולרבוץ על הספה מול הטלוויזיה או מול ספר טוב זה די נחמד.
10. אני יודעת להתמיד
תמיד החזקתי מעצמי טיפוס לא מתמיד - לא החזקתי מעמד בחוגים, בלימודים, נטיתי לקפץ מדבר לדבר כמו קוקיה. עכשיו, כשרציתי שהרגל תחזור לאיתנה כמה שיותר מהר, התמדתי לעשות את כ-ל התרגילים שהפיזיותרפיסטית נתנה לי, התמדתי ללכת לשחות כמו שהרופא המליץ לי והתמדתי בתחושת האופטימיות הקוסמית שסיגלתי לעצמי.
אם משתמע מהאמור לעיל שאני ממליצה לרוץ ולשבור איזה איבר חיוני - אז לא, בשום אופן לא. זה לא כיף, זה כואב ומגביל ונאחס וכל מה שאתם מתארים לעצמכם בהקשר הזה, אבל אם וכאשר תנחת עליכם איזו צרה מהסוג הזה (טפו טפו טפו) - גייסו את כל הסבלנות שיש לכם בעורקים ונסו להפוך את החומץ לרוטב ויניגרט, סגור?
