ליבי בדרום (תל אביב) ואנוכי בסוף מורשה

אתם ודאי כבר יודעים שאני אוהבת את תל אביב אהבת נפש ואף יותר מכך את אזור דרום העיר. בכל פעם שיש לי פנאי, אני יוצאת לשוטט ברחובות דרום תל אביב ותמיד מגלה מקומות ישנים וחדשים. למזלכם (או שלא), אני לא אחת ששומרת דברים טובים קרוב לחזה ותמיד שמחה לחלוק איתכם את ההנאות או האכזבות שלי**. אז הנה האזורים המועדפים עלי: 

1. אזור גן החשמל - הרחובות לבונטין, מקווה ישראל, ברזילי והחשמל

2. אזור פלורנטין - רחוב פלורנטין, שדרות וושינגטון

3. שוק לוינסקי - רחוב לוינסקי והרחובות היוצאים ממנו

4. דרך יפו, כולל בית רומנו וכל הרחובות היוצאים ממנו - כפר גלעדי, מטלון ועוד

מקומות לאכול בהם בבוקר:

הקסבה של פלורנטין

קפה הקסבה ברחוב פלורנטין - מי שמכיר את קפה פועה במתחם שוק הפשפשים, המקום הזה יזכיר לו אותו במקצת. אוסף של רהיטים שאינם קשורים זה לזה, פריטי  וינטאג', ציורים על הקירות, מוסיקה טובה. המלצריות והברמנים היפסטרים ביי דה בוק. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מקועקעים, מתהדרים בפירסינג בכל מיני מקומות שלא ידעתי שאפשר לחורר בלי לאבד איבר, לבושים כמו יצאו מהמיטה בעיניים עצומות ולקחו את הבגדים הראשונים שנקרו בדרכם ומסורקים בערך באותו אופן. עכשיו, בדיוק כאן - אתם יכולים לנחש את גילי ללא קושי. אבל ראבאק (עוד אומרים את זה?) - הם פשוט נורא צעירים ותל אביביים ואני כבר כל כך לא. כנראה זה למה שהמקום הזה הקסים אותי. הרגשתי מחוברת לווריד התל אביבי הצעיר והגמיש ושכחתי לשעה קלה מגלי החום (אפשר להפסיק לנחש), נדודי השינה ושאר מרעין בישין. והאוכל? הרי לשם כך התכנסנו. ובכן, מגוון של ארוחות בוקר, החל מהישראלית הקלאסית, עם הביצים, סלט, ממרחים, קפה ועד לביצה בקן, ארוחה נורבגית, שחיתויות מתוקות ועוד. יש גם אופציות טבעוניות (איך לא? היפסטרים). לקחנו ביצה בקן וכריך עם חביתה וקפה. הקפה היה מצוין וגם הבייגל עם העין במרכזו. גם הקפה עם חלב הסויה שבתי לקחה מצא חן בעיניה וכשהיא מרוצה - גם אני מרוצה.

קפה סגל ברחוב לבונטין. קפה שכונתי ביי דפינישן. קטן, כולם מכירים זה את זה, סופר ידידותיים. שתינו מיץ תפוזים סחוט ולימונדה שמכינים במקום. תוך כדי סקרנו את התפריט ואהבנו מה שראינו. נחזור לכאן לדגום עוד מנות. אהבנו את האווירה הלא פורמלית ולא אופנתית-טרנדית. שכונתית זה אנחנו.

מקומות לצהריים:

במתחם גן החשמל נמצאת המסעדה המקסיקנית טאקריה - מקום המושך אליו צעירים ונחשב לטרנדי. מחירים זולים, מנות קטנות וטעימות והרבה אלכוהול. אפשר לשבת בפנים וגם על המדרכה. מעוצב בסגנון לופט עם צינורות רחבים של מיזוג אויר המרשתים את התקרה, קירות שלא סיימו לסייד והרבה מתכת תעשייתית צבעונית. אווירה שמחה. אנחנו לקחנו טאקוס עם עוף ועם דגים שהיה מצוין. יש גם קסדייה ותירס צלוי. האוכל פשוט, לא מתוחכם. המנות בינוניות בגודלן, אבל משביעות.

סמוך לטאקריה פתח לא מכבר השף ישראל אהרוני את הראמן בר שלו - הירו. טרם יצא לי לשבת שם, אבל כשעברתי ליד המסעדה יצא במקרה שהוא ישב מחוצה לה עם בגדי השף שלו. בגלל שאני עוקבת אחריו באינסטה וראיתי שנולד לו נכד ואני מרגישה קצת חלק מחייו, יצא לי "תתחדש אהרוני. אחלה מקום פתחת כאן" והוא נראה ממש שמח וחייך חיוך רחב מעל הזקנקן שלו. בדיוק היינו אחרי ארוחת צהריים באוקינוואה כבר לא נשאר לנו מקום אז זרקתי לו "בקרוב נבוא לשבת אצלך" והוא אמר בחיוך "בואו בשמחה. מחכים לכם". עם יחס כזה ברור שאגיע לשם כמה שיותר מהר, גם אם ראמן זה לא הפייבוריט שלי. 

מסעדת מסקל בפלורנטין, ברחוב חיים ויטל - מסעדה מקסיקנית שעליה המליצה בתי הבכורה ואני מצטטת: ממש טעים, אוכל מקסיקני - טאקוס, נאצוס. האווירה נחמדה, המלצרים ממש נחמדים, לא יקר במיוחד. זו בעיניה מהווה תחליף לטאקרייה שכבר התברגנה יתר על המידה. 

מסעדת אוקינאווה ברחוב לבונטין - אוכל יפני הכולל רולים, ניגירי, סשימי, נודלס, מרקים ועוד. אני לקחתי רול שירואי המורכב משש פרוסות של סי בס, סלמון סקין, אבוקדו ועירית במעטפת דניס, נגיעות ספייסי מיונז ושבבי טמפורה. היה ממש טעים. חברתי ד' הזמינה שיפוד עם דג ודווחה שהיה מעט תפל. יכול להיות שזו לא מנה חזקה שלהם. התפריט עם זאת נראה לי מגוון ומעניין והמחירים הוגנים. העיצוב של המקום נעים - עץ בהיר ואור רך ודרך חלון הראווה ניתן לצפות בעוברים ושבים ברחוב לבונטין. בעיני שווה ביקור. לא להגיע במיוחד, אבל אם באזור...

לא בא לכן לאכול אותה?

[ברחוב מקווה ישראל 3 המקביל לרחוב לבונטין ושייך גם הוא למתחם החשמל תמצאו גם את חנות הנעליים של שני בר המחוננת, המעצבת יצירות אמנות. הנעליים שלה מדויקות, מפעימות, בעלות צבעוניות מרנינה ומיוצרות מעורות בעלי מרקמים מיוחדים. והכי חשוב - נוחות. לא תמצאו כאן מחירים של "טו גו", אבל כמובן שאין מה להשוות. ויש גם סיילים. שווה ביקור]

קצת חשוך בפלורנטין האוס

פלורנטין האוס ברחוב פלורנטין - זוהי מסעדה השוכנת בקומת הקרקע של מלון בוטיק קטן הנושא את אותו השם. ביקרנו שם בשישי בערב, כל המשפחה. המקום מואר בנורות הפחם הכל כך רווחות היום בבתי אוכל, שאורן חלש ומסתורי עד כדי כך שאתה נזקק לפנס של הסלולרי על מנת לקרוא את התפריט. העיצוב מודרני ויש תחושה שהמקום לוקח את עצמו קצת יותר מדי ברצינות. עשה לי חשק להקליל קצת את האווירה. המלצרים היו מלאים בחשיבות עצמית כאילו עצם העובדה שהתקבלו לעבוד במן מוסד אופנתי שכזה פוטר אותם מלהיות לבביים וחביבים. ניחא. האוכל היה מעניין. לא כזה שנשאר לך זיכרון ארוך ממנו או געגוע לעוד, אבל נחמד מאד. הזכרון המתוק היחיד שנותר לנו משם הוא שבני פגש את הטאלנט טום באום בשרותים בדיוק בעת שזה כיכב בסדרה 'אוי בוי' וההתרגשות היתה גדולה. זה אפילו נגמר בסלפי משותף.

צ'יפס של צ'יפסי קינג

שוק רוטשילד אלנבי - איזה מקום מדליק! כ"כ דומה לשרונה מרקט ועם זאת שונה ממנו בתכלית. קודם כל, הרבה פחות צפוף. הצבעוניות בהירה ורגועה ונותנת תחושה של מרחב (ולא של מחנק כמו בשרונה מרקט). הלוקיישן כוכב - בדיוק בצומת של אלנבי ורוטשילד, רחובות תוססים וסואנים המספקים כל כך הרבה ריגושים ועניין (בניגוד למתחם המלאכותי והפלסטי בשרונה). הוא מהווה חלק מהלב הפועם של העיר ומשתלב נהדר ברחובות בהם הוא ממוקם. ויש מזגן!! היאח הידד! הגענו ביום בו שררו בחוץ 32 מעלות עם 80% לחות. איזו הצלה. היה צריך לדחוף אותי משם בכוח על מנת לחזור לרכב ברגל (הרכב חנה בנחלת בנימין 158 שזה רחוק כמו השמיים בערך בחום כזה. בסתיו זה דווקא לא נורא בכלל). אכלנו בדוכן הקרוי צ'יפסי קינג ויש בו צ'יפס עם כל דבר: עם פיש, עם שניצל, עם בקר, עם טופו. לקחנו מנה אחת של פיש אנד צ'יפס עם 3 רטבים (הם לא מגבילים שם בכמות הרטבים שזה כיף גדול) והתיישבנו באמצע המתחם לזלול. המנה היתה נדיבה והספיקה לגמרי לשני סועדים רעבים. הפיש היה קריספי ושמנוני כמו שצריך. הצ'יפס, עם זאת, שעל שמו קרוי המקום והוא אמור להיות גולת הכותרת, היה סמרטוטי. איפה הצ'יפס של ויטרינה או עד העצם או אפילו קרנף? יש להם עוד עבודה לעשות בנושא הצ'יפס. צ'יפס טעים צריך להיות דק, פריך ומתובל. לא כזה שמזכיר לך שצריך להעביר סמרטוט על השולחן. 

אח"כ קינחנו במלביה שבאותו מתחם של השוק. בראבו! פשוט, לא מתחכם וטעים. יש מלבי חלבי ויש צמחוני. 5 רטבים לבחירה ותוספת של קוקוס, בוטנים או עוגיות מרוסקות. זול ואפשר לאכול בהליכה. אחלה של קינוח.

מלבי של המלביה

'רומנו' של אייל שני, השף המשורר - לכאן הגענו בהרכב מלא (אבא, אמא, ילדה וילד) בערב שישי. המסעדה ממוקמת בקומה העליונה של בית רומנו, אותו אני זוכרת משנות ההתבגרות שלי, עת הייתי מחפשת (ואף פעם לא מוצאת) בגדי ים בחנות המיתולוגית של גוטקס בקומת המרתף, בעזרתן של מוכרות מבוגרות שהיו דוחפות לי ידיים לחזייה כדי לסדר לי את הציצי בפנים (בלי חלילה לבקש רשות או להזהיר אותי לפני). אז לא ידעתי לקרוא לזה בשם. היום אני די בטוחה שזו היתה הטרדה מינית. בכל מקרה בית רומנו הוא מקום נוסטלגי מאד עבורי ושמחתי על ההזדמנות לבקר בו אחרי 35 שנה. לבקשתנו, הושבנו בשולחן בחוץ. השולחן היה מכוסה בנייר חום, כמו בחומוסיות ובמסעדות מזרחיות. התפריט הגיע על נייר הדפסה, מוכתם וקמוט. בחרנו מנות ואת כולן קיבלנו בתוך ניירות חומים, ללא צלחות. השיא של הערב נרשם כשביקשתי מלח והמלצרית שפכה קורט של מלח גס במרכז השולחן, על הנייר. מרוב הפתעה על האקט המוזר, פשוט התחלתי לצחוק. המלצרית, עיוותה את פניה בהבעת אי רצון לא מוסתרת כאומרת "מה לי ולבהמות חסרות התרבות שמבקרות במקדש הזה חדשות לבקרים". למותר לציין שתלולית המלח התערבבה בכל שאריות המזון ונהייתה סמטוחה גדולה. לזכותו של שני יאמר שטובתו של כדור הארץ בוודאי עומדת לנגד עיניו, כי אין צורך לבזבז מים על שטיפת כלים ועל כלים בכלל. הכרובית השלמה בתנור היתה ממש טעימה. היתר היה נחמד. לפה באים בשביל החוויה.

ואחרון חביב - סורא מארה - הם קוראים לעצמם בר קולינרי-משקאות ואוכל שמחים. יאמר לזכותם שהיה לנו שם ממש שמח. קודם כל, ה-SETTING. הבר ממוקם בקומה עשירית של בנין משרדים ברחוב סעדיה גאון, מטר וחצי מרחוב יהודה הלוי. נכנסים דרך רחוב ציקלג (אמאל'ה) ועולים במעלית ישר לקומה 10. חצי מהבר ממוקם במרפסת תחת כיפת השמיים כשממול נשקף נוף אורבני של גורדי שחקים תל אביביים. קצת מנהטן אף פעם לא עשה רע לאף אחד. פצחנו בבירות (יש רק 3 סוגים, אז קשה להתבלבל) ואח"כ הזמנו 3 מנות. כולן היו טובות מאד. אבל מה עשה לנו את הערב היתה חבורה של נשים שחגגה יומולדת 60 לאחת החברות. הדי.ג'יי ניגן שירים לועזיים לטעמי, אבל ברגע ששם שיר ים תיכוני, פצחו בנות ה-60 (שרובן נראו בנות מקסימום 50) בריקוד סוער. או אז כבר לא הצלחתי להסתפק בטיפוף כף הרגל והנעת הכתפיים. קמתי והתחלתי לרקוד. הבנות מיד אמצו אותי לחבורתן, מחאו לי כפיים והזמינו אותי לטוס איתן להודו. המלצרים פינקו אותן בשוטים וצ'ייסרים והן דחפו לי משקאות ליד. איזה מלכות הן היו. 

סורא חושך על האור. סורא מארה.

ומה עוד יש לעשות בדרום תל אביב, חוץ מלבלוס? או, יש כל כך הרבה. על כך בפוסט הבא.

**אינני מבקרת מסעדות, מעולם לא הייתי ואינני מתיימרת להיות. אין לי הבנה גדולה מאד באוכל, מעבר לכך שאני אוכלת הרבה בחוץ והתוודעתי לסוגים רבים של מסעדות ומאכלים. אני לא משתגעת על לבשל ומשתדלת למעט בכך כמה שאפשר. לכן, אל נא תתייחסו לפוסט הזה כאל ביקורת מסעדות. הוא לא. מדובר על רשמים שלי והטעם שלי ותו לא.