 |
| מצוק הצינים כפי שנשקף ממדרשת שדה בוקר |
הנגב בוס שייך לאשה צעירה בשם פרח המתגוררת במדרשת שדה בוקר שהפכה אוטובוס רגיל מן המניין לצימר חביב. הכיסאות נעקרו, רצפת האוטובוס כוסתה בדק מעץ, נבנה מטבחון, פינת ישיבה, מקלחת ושרותים, חדר ילדים וחדר שינה להורים. רק כסא הנהג הושאר על כנו. את האוטובוס הציבה פרח (לא לבד. מישהו בטח עזר לה) מאחורי האכסניה הישנה והנטושה במדרשת שדה בוקר, ממש אל מול מצוק הצינים, כשמה שמפריד בין האוטובוס לוואדי שלמטה הם כ-50 מטר ריקים. אבל לא אקדים את המאוחר.
אז היה לנו את המסלול ליום שישי בבוקר ומקום להניח את הראש בלילה. מה שהיה חסר לנו זה מה לעשות בשבת. אני עוד העזתי להציע שאולי סתם נשב מול הנוף וננוח מהטיול של שישי, אבל זה שיש לו קוצים במקום שבו נהוג לשבת לא אהב את הרעיון ואחרי הפעלת מניפולציות ופסיכולוגיה הפוכה הסכמנו במעמד צד אחד לטייל גם בעין עבדת הסמוכה, שם לא ביקרנו כבר מזמן (שנה ליתר דיוק).
ביום שישי בבוקר ארזנו תיק עם כמה פקלאות וקצת פירות וירקות ושמנו פעמינו למדבר. בדרך עצרנו בצומת בית קמה לארוחת בוקר ב'ארומה', כי דבר אחד יש לדעת על הנגב שלנו והוא שהוא לא משופע במקומות לאכול. זאת אומרת שארומה היא אחת האופציות היחידות, שנאמר כל קוץ במדבר פרח. במקרה של ארומה הזה אפשר לומר שאקדח המופיע בסיפור במערכה הראשונה על הקיר, רוב הסיכויים שירה במישהו במערכה האחרונה ואם תמשיכו עד הסוף גם תבינו למה.
אוקיי, אז ארומה כמו ארומה יעילים ומהירים וגם זולים. ארוחות הבוקר חסרות כל מעוף אבל נדיבות ומשביעות ובמדבר צריך לומר גם על זה תודה.
מצומת בית קמה המשכנו לגבי ימין. בדרך עוברים ממש ליד הגדר של הכור האטומי בדימונה ורואים את הכיפה של הכור. על הגדר שלטים מפחידים האוסרים לצלם כי מדובר במתקן צבאי. זה די משעשע כי כל הארץ הזו היא מתקן צבאי אחד גדול ובכל מקום בנגב יש בטונדות עליהן כתוב באותיות אדומות כאן שטח אימונים ואסור לטייל בלי לתאם עם הצבא. אנחנו רק אורחים כאן במתקן הצבאי הגדול הזה של הצבא. בנוסף, בשמיים ריחף צפלין לבן שכמו הדגיש את האיסור לצלם ונתן תחושה לא בלתי מבוססת שמישהו צופה בנו גם מלמעלה. למרות שהפיתוי היה גדול והמראה היה יפה התאפקנו. תצטרכו לסמוך עלינו שמדובר בדרך ממש יפה או פשוט לנסוע לשם גם.
גבי ימין לא אכזבו ולמרות שלא היו מלאים והמים נראו קצת מעופשים, כי לא ירד גשם מאז החורף שעבר (ובקצב הזה מי יודע מתי ירד), עדיין היו יפים ומרשימים מאד. כאן פשוט אתן לתמונות לדבר בשמי:
 |
| בדרך לגבים |
 |
| תצורות סלעים נפלאות |
 |
| גב מס' 1 |
 |
| גב מס' 2 |
מגבי ימין נסענו למדרשת שדה בוקר. כשהגענו לשם קלטנו שאנחנו ממש רעבים כי כבר נהיה צהריים בינתיים בלי ששמנו לב. אבל במדרשה אין איפה לאכול בצהריים וגם לא ברדיוס של חצי שעה נסיעה ולכן בלית ברירה נסענו לאכול נחשו איפה? נכון, שוב בארומה. הפעם בארומה עבדת. בחיי שהמבחר שלהם הרבה יותר גדול ממה שידעתי. לקחתי טוסט עם גבינת חמד וירקות וקפה (את זה הם עושים מצוין) וליאור לקח מרק ירקות שהיה לא רע בכלל.
ואז...נסענו לאוטובוס. ככה הוא נראה מבחוץ:
 |
| מבט מקדמת האוטובוס-המטבחון, פינת האוכל ו"חדר" הילדים |
 |
| המיטה הזוגית באוטובוס |
ניצלנו את הזמן הקצר שנותר עד השקיעה וצעדנו על קצה המצוק. תראו איזה יופי:
הלינה באוטובוס היא עניין שונה ומיוחד. אנחנו מאד נהנינו, אבל היא לא מתאימה לשוחרי מקומות מצוחצחים ונקיים. זה מקום קצת זרוק, טיפה מאובק, התא של השרותים (הביולוגיים) והמקלחת פצפון ובכל פתיחת ברז שומעים את הסאונד החזק של משאבת המים. כשצועדים בתוך האוטובוס כולו מתנדנד. מצד שני, השקט המדברי הוא פרייסלס, הנוף הנשקף מחוץ לאוטובוס (לא הצלחנו לראות את הנוף מתוך האוטובוס כי החלונות היו ממש מאובקים) יפיפה ויש משהו קצת חלוצי בתנאים כאלה.
בערב (באופן מפתיע) שוב נהיינו רעבים וממש לא התחשק לנו לחזור לארומה, אז ביררנו ומצאנו שיש במדרשה פאב בשם ג'ומעה. מכיוון שזו היתה האופציה היחידה בקרבת מקום (וגם לא בקרבת מקום) - צעדנו לשם. מה אני אגיד לכם - הפתעה נעימה כזו כבר מזמן לא היתה לנו. אחלה מקום! זללנו המבוגרים מעולים, צ'יפס (עשינו קישטה לדיאטנית שישבה לנו על הכתף) בטטה ובירה בלגית מהחבית שמעולם לא שמעתי עליה בעבר, אבל היתה טעימה. אז אם אתם מזדמנים למדרשת שדה בוקר ביום שישי בערב - המלצה שלי - לכו לאכול בג'ומעה. אוירה של פאב בקיבוץ בשנות ה-80 עם אוכל לא רע בכלל. אפילו טוב.
בבוקר אכלנו את ארוחת הבוקר עם פרודוקטים שאנחנו הבאנו ונהנינו מכל ביס.
אח"כ יצאנו לטיול רגלי עד אחוזת הקבר שלך דוד ופולה בן גוריון ופגשנו בדרך כמה חברים:
חזרנו לאוטובוס, ארזנו את מעט החפצים שהבאנו עימנו, נפרדנו ממנו לשלום ונסענו לעין עבדת.
קצת תמונות משם:
אם חשבתם שכל זה הספיק לנו ליומיים, תחשבו שוב. מעין עבדת נסענו לעין עקב בדרך לא דרך המיועדת לרכבי שטח בלבד. למרות שהטוסון שלנו עמד בגבורה בתלאות ובבולדרים, עדיין החסרתי פעימה לפחות 4 פעמים במהלך הדרך, כי ראיתי אותנו בעיני רוחי מבלים שם את הלילה ומחכים לחילוץ שמבושש להגיע. למרות ועל אף הבורות, המהמורות והמכשולים, הדרך לעין עקב מהממת ביופיה. נוסעים בתוואי נחל צין עם קירות סלע יפיפים שמקיפים אותך מכל עבר ובכל פעם מחדש אני מרגישה (זהירות קלישאה) שאני מתחברת למעשה הבריאה, הלב נפתח וכל כך הרבה אויר צלול נכנס לריאות שזה מעיף אותי לשמיים ובחזרה. עד כדי כך. אם אתם עוקבים אחרי הבלוג, אני מניחה שכבר קלטתם שמדובר בהתמכרות. לא פחות.
למרות היכולות הבלתי מבוטלות של הטוסון שלנו, בחרנו להשאיר אותו בצד הדרך לפני עלייה אימתנית ששנינו לא היינו בטוחים שהוא יצלח אותה. צעדנו 2 ק"מ עד לבריכה והגענו אליה מותשים ומרוצים.
המים בבריכה היו קפואים, אבל קטן עלינו. אם לא היינו שוכחים להביא בגד ים בטוח היינו טובלים... רבצנו קצת על גדות הבריכה, צפינו בכמה תיירים משוגעים שכן בחרו לקפוץ למים ויצאו משם בהיפותרמיה מתקדמת ושמחנו שאנחנו כבר לא צעירים ולא צריכים להוכיח דבר לאף אחד.
 |
| הבריכה בעין עקב |
כשיצאנו משמורת הצינים (להלן עין עקב) היינו מורעבים. נחשו לאן הלכנו לאכול. לא טעיתם - ארומה. העובדים זיהו אותנו וחייכו אלינו בשמחה. קיבלנו יחס מועדף של אכלנים מתמידים ונשבענו שלמרות שנורא נחמדים כאן והאוכל סביר, מעכשיו לא דורכים בארומה לפחות חודש.
אם עשיתי לכם חשק ואתם צריכים פרטים, הכוונה, רעיונות וכדו' - תכתבו או תתקשרו. אשמח לעזור ככל יכולתי.
