טיול יום בחוף דור הבונים

במרחק שעה נסיעה מתל אביב ממוקם אחד החופים היפים ביותר בארץ.

זוהי למעשה שמורת טבע שאסור ללון בה, אין בה מצילים ואת כל הפסיליטיז של חופים עירוניים, אבל זה מה שהופך אותה ליפיפייה פראית משולחת רסן.

לבאים מדרום, נוסעים צפונה על כביש החוף עד מחלף זכרון יעקב, שם פונים שמאלה לכיוון כביש 4 והכפר פורדיס. עוברים את מלך הכנאפה שאליו אתייחס בהמשך, את עין אילה, כרם מהר"ל ועוד כמה מושבים יפים, שזכו במיקום מעורר קנאה ופונים שמאלה לכיוון מערב, בפנייה של חוף דור הבונים.

נוסעים עד החניה המוסדרת, אבל לפני כן עוצרים בביתן של הרט"ג (רשות שמורות הטבע והגנים). לנו יש כרטיס חבר ולכן אנחנו לא משלמים בכל פעם שנכנסים לשמורה, אלא פעם בשנה. זה ממש משתלם. כדאי לכם לשקול לעשות כרטיס.

חונים בחניה המוסדרת ומתחילים לצעוד בשביל האדום. בתקופה הזו (סוף ספטמבר) של השנה פורחות חבצלות החוף הלבנות והחצבים. צועדים דרומה כשהים מונח במלוא הדרו מימינכם. נהנים מהצמחיה המגוונת ומופתעים מהעושר של הצמחים הצומחים בחולות.

חבצלות

התחנה הראשונה היא חוף הצדפים. מפרצון קטן עמוס צדפים במקום חול. מן פלא שכזה. גלי הים מתנפצים בעדינות אל הצדפים ואתם יכולים לעצור למנוחה קלה לפני שממשיכים בהליכה. אנחנו ישבנו לאכול את התפוח שהבאנו איתנו בתיק.

חוף הצדפים

התחנה הבאה היא המערה הכחולה. בין הסלעים נחבאת מערה קטנה שהים חודר לתוכה ומימיו מקבלים צבע טורקיז איזמרגדי. אפשר לרדת לתוך המערה ולשחות במי הים שבקרבה, אבל שימו לב שהים לא סוער מדי, כי אז הגלים יכולים לשלוח אתכם היישר לתוך הסלעים וזה יכול להיות לא כ"כ נעים. בכל מקרה, היופי של המערה הקטנה הזו ישבה את ליבכם על בטוח.

המערה הכחולה

משם ממשיכים בשביל לכיוון מפרץ קטן עם חוף חולי. כאן אפשר להתמקם עם מגבות, מחצלת ואפילו אוהל או שמשיה (אם יש לכם כוח לסחוב את כל הכבודה הזו עד כאן) ולהיכנס למים הזוהרים בחמישים גוונים של כחול. בגלל שמדובר במפרץ, נוצרה מן בריכה טבעית חצי סגורה ואפשר לטבול בים בכיף. אבל לא לשכוח שאין שירותי הצלה ובבקשה אל תהיו גיבורים יותר מדי. הים יכול להיות אכזר.

חוף חולי

אנחנו בחרנו להמשיך דרומה ולגלות עוד ועוד מפרצונים קטנים ומקסימים. כשכבר היה לנו ממש חם והיינו חייבים להתרענן, השתלטנו על מפרצון חמוד שהיה כמעט ריק מאדם, פרסנו את המגבות וזינקנו למים. איזה אושר! אח"כ פשוט שכבנו על החוף והקשבנו לשקט ולגלים וחשבנו על כך שעם מי טורקיז כאלה מי צריך לטוס עד המלדיביים.

זו שצפה על הגב במרכז התמונה - זו אני

אחרי שעתיים, כשכבר מיצינו את נושא המנוחה והסתלבט, אספנו את הפקלאות ושמנו פעמינו בחזרה
למגרש החניה. היה די חם, למרות שזה היה היום האחרון של ספטמבר וטוב שהיו לנו כובעים על הפדחת. עלינו על כביש 4 ועברנו ליד 'מלך הכנאפה' אהובי, אבל לא עצרנו הפעם. בכל מקרה חייבת להמליץ על הכנאפה שלו. הוא מכין אותה בתוך סוכה בשולי הכביש, בשול המערבי של כביש 4, ממש סמוך לכפר פורדיס. היא עשויה מגבינת עיזים ושערות קדאיף, חמה ומתוקה כמו לביבה של חנוכה, רק פי אלף יותר טעימה. היא ממש זולה ואם אתם חובבי המתוק מתוק הזה, אתם חייבים לעצור בסוכה שלו ולטעום ממנה. לאחרונה הוא שדרג את עצמו ויש לו שולחנות וכסאות מפלסטיק מה שאומר שאפשר לשבת ולאכול בסוכה. שווה!
הטיול הבא מתוכנן לצפון הרחוק, כנראה לאחד הנחלים ברמת הגולן. Stay tuned!

לשאלות, הסברים, השראה ורעיונות לטיולים - כתבו לי כאן ואני מבטיחה לחזור אליכם.

טיול בנגב ולינה באוטובוס מול מצוק הצינים

מצוק הצינים כפי שנשקף ממדרשת שדה בוקר

כמנהגי אחת לכמה שבועות, כשהשגרה מתחילה להעיק ואני מחפשת ריגושים, פתחתי את האטלס ביום שלישי בערב, עצמתי עיניים והנחתי את האצבע היכן שהוא על מפת הארץ. יצא לי שדה בוקר. טוב, לא באמת. מה שקרה בפועל זה שפתחתי את אפליקציית 'מסלולים' המצוינת של דוד גלאור וחיפשתי מסלולי טיול בדרום, כי ליאור ואני אוהבים את המדבר מאד מאד. תוך כדי החיפוש נזכרתי בטיול שעשיתי בשנה שעברה עם החברה להגנת הטבע. יש להם סדרות טיולים באמצע השבוע ש-50% מהמטיילים בהן הם גימלאים אוהבי הארץ, 48% הן מורות אוהבות הארץ בשנת שבתון שהטיולים מוכרים להם לגמול השתלמות ועוד 2% אוהבי הארץ לא מוגדרים. נרשמתי אז לסדרת טיולים המכונה 'ארץ אהבתי' והגענו לכל מיני מקומות נידחים ויפים, שאחד מהם היה גבי ימין. נזכרתי שהיה מאד יפה ונטוש ואנחנו אוהבים מקומות בהם אפשר לשמוע הד לצלילי קולנו, רק אנחנו והציפורים. ככה החלטנו לנסוע לגבי ימין. עכשיו היה צריך למצוא מקום ללון. כאן נכנס לתמונה בן זוגי בעל כושר החיפוש הבלתי נלאה, הידוע בסבלנותו וביצירתיות שלו. אחרי שקושש ותר אחר מקומות לינה באזור, חזר אלי עם רעיון מקורי 'מה דעתך לישון באוטובוס?' שאלתי אותו אם מצבנו הכלכלי הדרדר עד כדי כך שאיננו יכולים להרשות לעצמנו צימר נורמלי. הוא נחר בבוז ושלח לי לינק ל'נגב בוס'. 

הנגב בוס שייך לאשה צעירה בשם פרח המתגוררת במדרשת שדה בוקר שהפכה אוטובוס רגיל מן המניין לצימר חביב. הכיסאות נעקרו, רצפת האוטובוס כוסתה בדק מעץ, נבנה מטבחון, פינת ישיבה, מקלחת ושרותים, חדר ילדים וחדר שינה להורים. רק כסא הנהג הושאר על כנו. את האוטובוס הציבה פרח (לא לבד. מישהו בטח עזר לה) מאחורי האכסניה הישנה והנטושה במדרשת שדה בוקר, ממש אל מול מצוק הצינים, כשמה שמפריד בין האוטובוס לוואדי שלמטה הם כ-50 מטר ריקים. אבל לא אקדים את המאוחר.

אז היה לנו את המסלול ליום שישי בבוקר ומקום להניח את הראש בלילה. מה שהיה חסר לנו זה מה לעשות בשבת. אני עוד העזתי להציע שאולי סתם נשב מול הנוף וננוח מהטיול של שישי, אבל זה שיש לו קוצים במקום שבו נהוג לשבת לא אהב את הרעיון ואחרי הפעלת מניפולציות ופסיכולוגיה הפוכה הסכמנו במעמד צד אחד לטייל גם בעין עבדת הסמוכה, שם לא ביקרנו כבר מזמן (שנה ליתר דיוק). 

ביום שישי בבוקר ארזנו תיק עם כמה פקלאות וקצת פירות וירקות ושמנו פעמינו למדבר. בדרך עצרנו בצומת בית קמה לארוחת בוקר ב'ארומה', כי דבר אחד יש לדעת על הנגב שלנו והוא שהוא לא משופע במקומות לאכול. זאת אומרת שארומה היא אחת האופציות היחידות, שנאמר כל קוץ במדבר פרח. במקרה של ארומה הזה אפשר לומר שאקדח המופיע בסיפור במערכה הראשונה על הקיר, רוב הסיכויים שירה במישהו במערכה האחרונה ואם תמשיכו עד הסוף גם תבינו למה.
אוקיי, אז ארומה כמו ארומה יעילים ומהירים וגם זולים. ארוחות הבוקר חסרות כל מעוף אבל נדיבות ומשביעות ובמדבר צריך לומר גם על זה תודה.

מצומת בית קמה המשכנו לגבי ימין. בדרך עוברים ממש ליד הגדר של הכור האטומי בדימונה ורואים את הכיפה של הכור. על הגדר שלטים מפחידים האוסרים לצלם כי מדובר במתקן צבאי. זה די משעשע כי כל הארץ הזו היא מתקן צבאי אחד גדול ובכל מקום בנגב יש בטונדות עליהן כתוב באותיות אדומות כאן שטח אימונים ואסור לטייל בלי לתאם עם הצבא. אנחנו רק אורחים כאן במתקן הצבאי הגדול הזה של הצבא. בנוסף, בשמיים ריחף צפלין לבן שכמו הדגיש את האיסור לצלם ונתן תחושה לא בלתי מבוססת שמישהו צופה בנו גם מלמעלה. למרות שהפיתוי היה גדול והמראה היה יפה התאפקנו. תצטרכו לסמוך עלינו שמדובר בדרך ממש יפה או פשוט לנסוע לשם גם.

גבי ימין לא אכזבו ולמרות שלא היו מלאים והמים נראו קצת מעופשים, כי לא ירד גשם מאז החורף שעבר (ובקצב הזה מי יודע מתי ירד), עדיין היו יפים ומרשימים מאד. כאן פשוט אתן לתמונות לדבר בשמי: 

בדרך לגבים

תצורות סלעים נפלאות

גב מס' 1

גב מס' 2

מגבי ימין נסענו למדרשת שדה בוקר. כשהגענו לשם קלטנו שאנחנו ממש רעבים כי כבר נהיה צהריים בינתיים בלי ששמנו לב. אבל במדרשה אין איפה לאכול בצהריים וגם לא ברדיוס של חצי שעה נסיעה ולכן בלית ברירה נסענו לאכול נחשו איפה? נכון, שוב בארומה. הפעם בארומה עבדת. בחיי שהמבחר שלהם הרבה יותר גדול ממה שידעתי. לקחתי טוסט עם גבינת חמד וירקות וקפה (את זה הם עושים מצוין) וליאור לקח מרק ירקות שהיה לא רע בכלל.

ואז...נסענו לאוטובוס. ככה הוא נראה מבחוץ:

וככה מבפנים:

מבט מקדמת האוטובוס-המטבחון, פינת האוכל ו"חדר" הילדים

המיטה הזוגית באוטובוס

ניצלנו את הזמן הקצר שנותר עד השקיעה וצעדנו על קצה המצוק. תראו איזה יופי:

הלינה באוטובוס היא עניין שונה ומיוחד. אנחנו מאד נהנינו, אבל היא לא מתאימה לשוחרי מקומות מצוחצחים ונקיים. זה מקום קצת זרוק, טיפה מאובק, התא של השרותים (הביולוגיים) והמקלחת פצפון ובכל פתיחת ברז שומעים את הסאונד החזק של משאבת המים. כשצועדים בתוך האוטובוס כולו מתנדנד. מצד שני, השקט המדברי הוא פרייסלס, הנוף הנשקף מחוץ לאוטובוס (לא הצלחנו לראות את הנוף מתוך האוטובוס כי החלונות היו ממש מאובקים) יפיפה ויש משהו קצת חלוצי בתנאים כאלה. 

בערב (באופן מפתיע) שוב נהיינו רעבים וממש לא התחשק לנו לחזור לארומה, אז ביררנו ומצאנו שיש במדרשה פאב בשם ג'ומעה. מכיוון שזו היתה האופציה היחידה בקרבת מקום (וגם לא בקרבת מקום) - צעדנו לשם. מה אני אגיד לכם - הפתעה נעימה כזו כבר מזמן לא היתה לנו. אחלה מקום! זללנו המבוגרים מעולים, צ'יפס (עשינו קישטה לדיאטנית שישבה לנו על הכתף) בטטה ובירה בלגית מהחבית שמעולם לא שמעתי עליה בעבר, אבל היתה טעימה. אז אם אתם מזדמנים למדרשת שדה בוקר ביום שישי בערב - המלצה שלי - לכו לאכול בג'ומעה. אוירה של פאב בקיבוץ בשנות ה-80 עם אוכל לא רע בכלל. אפילו טוב.
בבוקר אכלנו את ארוחת הבוקר עם פרודוקטים שאנחנו הבאנו ונהנינו מכל ביס. 

אח"כ יצאנו לטיול רגלי עד אחוזת הקבר שלך דוד ופולה בן גוריון ופגשנו בדרך כמה חברים:

חזרנו לאוטובוס, ארזנו את מעט החפצים שהבאנו עימנו, נפרדנו ממנו לשלום ונסענו לעין עבדת. 
קצת תמונות משם:

בגלל שבת היו באתר המון מטיילים. אנחנו בד"כ מעדיפים לטייל לבד במקומות כמה שפחות מטויילים, אבל כשמטיילים בשבת צריך לצפות לצפיפות מסוימת. אמה מה - המקום היה כ"כ יפה, שריבוי המטיילים אפילו לא פגם לנו בהנאה. 

אם חשבתם שכל זה הספיק לנו ליומיים, תחשבו שוב. מעין עבדת נסענו לעין עקב בדרך לא דרך המיועדת לרכבי שטח בלבד. למרות שהטוסון שלנו עמד בגבורה בתלאות ובבולדרים, עדיין החסרתי פעימה לפחות 4 פעמים במהלך הדרך, כי ראיתי אותנו בעיני רוחי מבלים שם את הלילה ומחכים לחילוץ שמבושש להגיע. למרות ועל אף הבורות, המהמורות והמכשולים, הדרך לעין עקב מהממת ביופיה. נוסעים בתוואי נחל צין עם קירות סלע יפיפים שמקיפים אותך מכל עבר ובכל פעם מחדש אני מרגישה (זהירות קלישאה) שאני מתחברת למעשה הבריאה, הלב נפתח וכל כך הרבה אויר צלול נכנס לריאות שזה מעיף אותי לשמיים ובחזרה. עד כדי כך. אם אתם עוקבים אחרי הבלוג, אני מניחה שכבר קלטתם שמדובר בהתמכרות. לא פחות.
למרות היכולות הבלתי מבוטלות של הטוסון שלנו, בחרנו להשאיר אותו בצד הדרך לפני עלייה אימתנית ששנינו לא היינו בטוחים שהוא יצלח אותה. צעדנו 2 ק"מ עד לבריכה והגענו אליה מותשים ומרוצים.
המים בבריכה היו קפואים, אבל קטן עלינו. אם לא היינו שוכחים להביא בגד ים בטוח היינו טובלים... רבצנו קצת על גדות הבריכה, צפינו בכמה תיירים משוגעים שכן בחרו לקפוץ למים ויצאו משם בהיפותרמיה מתקדמת ושמחנו שאנחנו כבר לא צעירים ולא צריכים להוכיח דבר לאף אחד. 

הבריכה בעין עקב

כשיצאנו משמורת הצינים (להלן עין עקב) היינו מורעבים. נחשו לאן הלכנו לאכול. לא טעיתם - ארומה. העובדים זיהו אותנו וחייכו אלינו בשמחה. קיבלנו יחס מועדף של אכלנים מתמידים ונשבענו שלמרות שנורא נחמדים כאן והאוכל סביר, מעכשיו לא דורכים בארומה לפחות חודש.

אם עשיתי לכם חשק ואתם צריכים פרטים, הכוונה, רעיונות וכדו' - תכתבו או תתקשרו. אשמח לעזור ככל יכולתי.

אהבה מאוחרת באמצע החיים

זהו, אני לא יכולה להחזיק את זה יותר בבטן. הגיעו מים עד נפש. חייבת להתוודות על רגש שמקנן בי כבר כמה שנים ולאחרונה התחזק: יש לי קראש קטן על מאיר שלו. כן, הסופר הזה, הנמוך המקריח והממושקף שכותב כל שבוע בידיעות אחרונות ומוציא מתחת מקלדתו ספרים נהדרים ונפלאים. נכון שאני אשה נשואה (אוטוטו 25 שנה) ואני לא הולכת עכשיו להפוך לפוליאמורית, למרות שאני חייבת להודות שזו תמיד נשמעת לי אופציה מעט מפתה, אבל החוקי שלי יודע על הקראש הזה וכל עוד שזה נשאר אפלטוני הוא רגוע, אני מקווה. 

כבר שנים אני קוראת את הספרים של שלו. למעשה קראתי את כולם חוץ מ'רומן רוסי' והאחרון 'גינת בר'. לא תמיד קל לי עם הספרים שלו. ההתחלה תמיד חורקת ואני מתקשה לעקוב אחרי ריבוי הדמויות, השמות וקשרי המשפחה. אבל אחרי שאני צולחת את 100 העמודים הראשונים, אני נשבית בקסמי הסיפור ואז בד"כ לא מצליחה להתנתק מהספר ומסיימת אותו תוך ימים ספורים. זאת אומרת שאנחנו לא מכירים מהיום, מאיר ואני (תרשו לי לקרוא לו מאיר, כן? אני מרגישה יותר קרובה אליו ככה). ולכן בוודאי תמוה בעיניכם מדוע נזכרתי להתאהב בו דווקא עכשיו, בגילי המופלג?

מעשה שהיה כך היה: תוך כדי חיפושיי הבלתי פוסקים אחר אירועי תרבות, נתקלתי בפרסום על מפגש משולש בשם "המרק קר כקרח" עם העיתונאית רונית ורד, המאסטר שף חיים כהן ושלו, שדיבר על ספרו האחרון 'גינת בר'. נסענו בשבילו עד לפסטיבל המשתה בשכונת משכנות שאננים היפה בירושלים ושם התאהבתי בו מחדש. רונית ורד הנחתה את המפגש, כהן ומאיר שלי דיברו על אוכל. כהן דיבר על מה שהוא תמיד מדבר - אוכל מבית אמא, זכרונות של ריחות ואפילו דמע קלות, כח אוכל נורא מרגש אותו. מאיר דיבר על סצנות של אוכל בספריו. ולא חסרות כאלה. הוא גם סיפר על אביו, שאמו היתה מגישה לו מרק ואם הוא לא היה שורף את הלשון והחיך, היה מזיז ממנו את הצלחת בכעס ואומר בטון נוזף "המרק קר כקרח". הוא היה כל כך חכם, מצחיק ושנון, שאיך אפשר היה שלא להתאהב בו? האמת שזה גם לא כוחות מול חיים כהן. כהן רגשן, טוב לב ובשלן מצוין, אבל אין לו ולו קמצוץ מהשנינה והיכולת התיאורית-סיפורית של שלו. שלו סיפר על המחקרים שערך לפני כתיבת הספרים - על אפיית לחם, על בישולים, אפילו על הכנת כריכים. מהתיאורים שלו נפער לי חור גדול בבטן. מזל שהיה בלובי לפני ההרצאה מרק גספצ'ו קר ויין, כי אחרת הייתי טורפת את הברושור. 

אחרי המפגש המהנה הזה, חיפשתי דרכים נוספות להיפגש עם מאיר ומצאתי הרצאה שלו ב'טוק האוס' בנמל תל אביב. החוקי שלי העדיף משחק כדורגל ואני שכנעתי את אחותי ובעלה לבוא איתי. במפגש הזה מאיר דיבר על סיפורי אהבה בספר בראשית. הוא עמד על הבמה הקטנה עם מיקרופון ביד אחת ותנ"ך מלא בשנייה. על הכסא הגבוה הוא הניח בקבוק מים ולא הפסיק להסתבך עם האחיזה של שלושת הפריטים. אבל היכולת המופלאה שלו לקחת כמעט כל נושא ולדבר עליו באופן מרתק שוב לא איכזבה. הוא סיפר לנו מתי הופיע השורש א.ה.ב בתנ"ך בפעם הראשונה, מה היה סיפור האהבה הראשון (יצחק ורבקה) והשני (יעקב ורחל ולאה-המשולש הטרגי) וניתח את הסיפורים הללו במונחים של אהבה מודרנית, מה שהיה מצחיק ומעניין, אפילו מרגש. השליטה שלו בתנ"ך מעוררת אצלי התפעלות, בעיקר לאור העובדה שהוא לא קיבל חינוך דתי. הוא הצליח לחדש לי כאשר סיפר על דמותה של תמר בעלת התושיה, שהיא בעצם האמא האמיתית שלנו, של בני יהודה. תקראו את הסיפור שלה בפרק ל"ח בספר בראשית. מעניין.

עכשיו ברצינות. כמובן שאינני מכירה את האיש וכל מה שאני יודעת עליו קראתי בויקיפדיה. אינני יודעת איזה מן אדם הוא - אם הוא חביב, צנוע, טוב לב או שמא מתנשא ואנטיפת. אבל גם לא ממש אכפת לי. הפיגורה הציבורית שלו, זו של סופר מחונן ועיתונאי ציניקן מרתקת אותי ודי לי בכך. יכול להיות שאם הייתי מכירה אותי הייתי מתאכזבת וכל ההילה הזו שבניתי לעצמי סביבו היתה נמסה ומתפוגגת. בעיני, כך צריכים להישאר מושאי הערצה - רחוקים ובלתי מושגים. למה לקלקל משהו כל כך טוב? 

ליבי בדרום (תל אביב) ואנוכי בסוף מורשה

אתם ודאי כבר יודעים שאני אוהבת את תל אביב אהבת נפש ואף יותר מכך את אזור דרום העיר. בכל פעם שיש לי פנאי, אני יוצאת לשוטט ברחובות דרום תל אביב ותמיד מגלה מקומות ישנים וחדשים. למזלכם (או שלא), אני לא אחת ששומרת דברים טובים קרוב לחזה ותמיד שמחה לחלוק איתכם את ההנאות או האכזבות שלי**. אז הנה האזורים המועדפים עלי: 

1. אזור גן החשמל - הרחובות לבונטין, מקווה ישראל, ברזילי והחשמל

2. אזור פלורנטין - רחוב פלורנטין, שדרות וושינגטון

3. שוק לוינסקי - רחוב לוינסקי והרחובות היוצאים ממנו

4. דרך יפו, כולל בית רומנו וכל הרחובות היוצאים ממנו - כפר גלעדי, מטלון ועוד

מקומות לאכול בהם בבוקר:

הקסבה של פלורנטין

קפה הקסבה ברחוב פלורנטין - מי שמכיר את קפה פועה במתחם שוק הפשפשים, המקום הזה יזכיר לו אותו במקצת. אוסף של רהיטים שאינם קשורים זה לזה, פריטי  וינטאג', ציורים על הקירות, מוסיקה טובה. המלצריות והברמנים היפסטרים ביי דה בוק. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מקועקעים, מתהדרים בפירסינג בכל מיני מקומות שלא ידעתי שאפשר לחורר בלי לאבד איבר, לבושים כמו יצאו מהמיטה בעיניים עצומות ולקחו את הבגדים הראשונים שנקרו בדרכם ומסורקים בערך באותו אופן. עכשיו, בדיוק כאן - אתם יכולים לנחש את גילי ללא קושי. אבל ראבאק (עוד אומרים את זה?) - הם פשוט נורא צעירים ותל אביביים ואני כבר כל כך לא. כנראה זה למה שהמקום הזה הקסים אותי. הרגשתי מחוברת לווריד התל אביבי הצעיר והגמיש ושכחתי לשעה קלה מגלי החום (אפשר להפסיק לנחש), נדודי השינה ושאר מרעין בישין. והאוכל? הרי לשם כך התכנסנו. ובכן, מגוון של ארוחות בוקר, החל מהישראלית הקלאסית, עם הביצים, סלט, ממרחים, קפה ועד לביצה בקן, ארוחה נורבגית, שחיתויות מתוקות ועוד. יש גם אופציות טבעוניות (איך לא? היפסטרים). לקחנו ביצה בקן וכריך עם חביתה וקפה. הקפה היה מצוין וגם הבייגל עם העין במרכזו. גם הקפה עם חלב הסויה שבתי לקחה מצא חן בעיניה וכשהיא מרוצה - גם אני מרוצה.

קפה סגל ברחוב לבונטין. קפה שכונתי ביי דפינישן. קטן, כולם מכירים זה את זה, סופר ידידותיים. שתינו מיץ תפוזים סחוט ולימונדה שמכינים במקום. תוך כדי סקרנו את התפריט ואהבנו מה שראינו. נחזור לכאן לדגום עוד מנות. אהבנו את האווירה הלא פורמלית ולא אופנתית-טרנדית. שכונתית זה אנחנו.

מקומות לצהריים:

במתחם גן החשמל נמצאת המסעדה המקסיקנית טאקריה - מקום המושך אליו צעירים ונחשב לטרנדי. מחירים זולים, מנות קטנות וטעימות והרבה אלכוהול. אפשר לשבת בפנים וגם על המדרכה. מעוצב בסגנון לופט עם צינורות רחבים של מיזוג אויר המרשתים את התקרה, קירות שלא סיימו לסייד והרבה מתכת תעשייתית צבעונית. אווירה שמחה. אנחנו לקחנו טאקוס עם עוף ועם דגים שהיה מצוין. יש גם קסדייה ותירס צלוי. האוכל פשוט, לא מתוחכם. המנות בינוניות בגודלן, אבל משביעות.

סמוך לטאקריה פתח לא מכבר השף ישראל אהרוני את הראמן בר שלו - הירו. טרם יצא לי לשבת שם, אבל כשעברתי ליד המסעדה יצא במקרה שהוא ישב מחוצה לה עם בגדי השף שלו. בגלל שאני עוקבת אחריו באינסטה וראיתי שנולד לו נכד ואני מרגישה קצת חלק מחייו, יצא לי "תתחדש אהרוני. אחלה מקום פתחת כאן" והוא נראה ממש שמח וחייך חיוך רחב מעל הזקנקן שלו. בדיוק היינו אחרי ארוחת צהריים באוקינוואה כבר לא נשאר לנו מקום אז זרקתי לו "בקרוב נבוא לשבת אצלך" והוא אמר בחיוך "בואו בשמחה. מחכים לכם". עם יחס כזה ברור שאגיע לשם כמה שיותר מהר, גם אם ראמן זה לא הפייבוריט שלי. 

מסעדת מסקל בפלורנטין, ברחוב חיים ויטל - מסעדה מקסיקנית שעליה המליצה בתי הבכורה ואני מצטטת: ממש טעים, אוכל מקסיקני - טאקוס, נאצוס. האווירה נחמדה, המלצרים ממש נחמדים, לא יקר במיוחד. זו בעיניה מהווה תחליף לטאקרייה שכבר התברגנה יתר על המידה. 

מסעדת אוקינאווה ברחוב לבונטין - אוכל יפני הכולל רולים, ניגירי, סשימי, נודלס, מרקים ועוד. אני לקחתי רול שירואי המורכב משש פרוסות של סי בס, סלמון סקין, אבוקדו ועירית במעטפת דניס, נגיעות ספייסי מיונז ושבבי טמפורה. היה ממש טעים. חברתי ד' הזמינה שיפוד עם דג ודווחה שהיה מעט תפל. יכול להיות שזו לא מנה חזקה שלהם. התפריט עם זאת נראה לי מגוון ומעניין והמחירים הוגנים. העיצוב של המקום נעים - עץ בהיר ואור רך ודרך חלון הראווה ניתן לצפות בעוברים ושבים ברחוב לבונטין. בעיני שווה ביקור. לא להגיע במיוחד, אבל אם באזור...

לא בא לכן לאכול אותה?

[ברחוב מקווה ישראל 3 המקביל לרחוב לבונטין ושייך גם הוא למתחם החשמל תמצאו גם את חנות הנעליים של שני בר המחוננת, המעצבת יצירות אמנות. הנעליים שלה מדויקות, מפעימות, בעלות צבעוניות מרנינה ומיוצרות מעורות בעלי מרקמים מיוחדים. והכי חשוב - נוחות. לא תמצאו כאן מחירים של "טו גו", אבל כמובן שאין מה להשוות. ויש גם סיילים. שווה ביקור]

קצת חשוך בפלורנטין האוס

פלורנטין האוס ברחוב פלורנטין - זוהי מסעדה השוכנת בקומת הקרקע של מלון בוטיק קטן הנושא את אותו השם. ביקרנו שם בשישי בערב, כל המשפחה. המקום מואר בנורות הפחם הכל כך רווחות היום בבתי אוכל, שאורן חלש ומסתורי עד כדי כך שאתה נזקק לפנס של הסלולרי על מנת לקרוא את התפריט. העיצוב מודרני ויש תחושה שהמקום לוקח את עצמו קצת יותר מדי ברצינות. עשה לי חשק להקליל קצת את האווירה. המלצרים היו מלאים בחשיבות עצמית כאילו עצם העובדה שהתקבלו לעבוד במן מוסד אופנתי שכזה פוטר אותם מלהיות לבביים וחביבים. ניחא. האוכל היה מעניין. לא כזה שנשאר לך זיכרון ארוך ממנו או געגוע לעוד, אבל נחמד מאד. הזכרון המתוק היחיד שנותר לנו משם הוא שבני פגש את הטאלנט טום באום בשרותים בדיוק בעת שזה כיכב בסדרה 'אוי בוי' וההתרגשות היתה גדולה. זה אפילו נגמר בסלפי משותף.

צ'יפס של צ'יפסי קינג

שוק רוטשילד אלנבי - איזה מקום מדליק! כ"כ דומה לשרונה מרקט ועם זאת שונה ממנו בתכלית. קודם כל, הרבה פחות צפוף. הצבעוניות בהירה ורגועה ונותנת תחושה של מרחב (ולא של מחנק כמו בשרונה מרקט). הלוקיישן כוכב - בדיוק בצומת של אלנבי ורוטשילד, רחובות תוססים וסואנים המספקים כל כך הרבה ריגושים ועניין (בניגוד למתחם המלאכותי והפלסטי בשרונה). הוא מהווה חלק מהלב הפועם של העיר ומשתלב נהדר ברחובות בהם הוא ממוקם. ויש מזגן!! היאח הידד! הגענו ביום בו שררו בחוץ 32 מעלות עם 80% לחות. איזו הצלה. היה צריך לדחוף אותי משם בכוח על מנת לחזור לרכב ברגל (הרכב חנה בנחלת בנימין 158 שזה רחוק כמו השמיים בערך בחום כזה. בסתיו זה דווקא לא נורא בכלל). אכלנו בדוכן הקרוי צ'יפסי קינג ויש בו צ'יפס עם כל דבר: עם פיש, עם שניצל, עם בקר, עם טופו. לקחנו מנה אחת של פיש אנד צ'יפס עם 3 רטבים (הם לא מגבילים שם בכמות הרטבים שזה כיף גדול) והתיישבנו באמצע המתחם לזלול. המנה היתה נדיבה והספיקה לגמרי לשני סועדים רעבים. הפיש היה קריספי ושמנוני כמו שצריך. הצ'יפס, עם זאת, שעל שמו קרוי המקום והוא אמור להיות גולת הכותרת, היה סמרטוטי. איפה הצ'יפס של ויטרינה או עד העצם או אפילו קרנף? יש להם עוד עבודה לעשות בנושא הצ'יפס. צ'יפס טעים צריך להיות דק, פריך ומתובל. לא כזה שמזכיר לך שצריך להעביר סמרטוט על השולחן. 

אח"כ קינחנו במלביה שבאותו מתחם של השוק. בראבו! פשוט, לא מתחכם וטעים. יש מלבי חלבי ויש צמחוני. 5 רטבים לבחירה ותוספת של קוקוס, בוטנים או עוגיות מרוסקות. זול ואפשר לאכול בהליכה. אחלה של קינוח.

מלבי של המלביה

'רומנו' של אייל שני, השף המשורר - לכאן הגענו בהרכב מלא (אבא, אמא, ילדה וילד) בערב שישי. המסעדה ממוקמת בקומה העליונה של בית רומנו, אותו אני זוכרת משנות ההתבגרות שלי, עת הייתי מחפשת (ואף פעם לא מוצאת) בגדי ים בחנות המיתולוגית של גוטקס בקומת המרתף, בעזרתן של מוכרות מבוגרות שהיו דוחפות לי ידיים לחזייה כדי לסדר לי את הציצי בפנים (בלי חלילה לבקש רשות או להזהיר אותי לפני). אז לא ידעתי לקרוא לזה בשם. היום אני די בטוחה שזו היתה הטרדה מינית. בכל מקרה בית רומנו הוא מקום נוסטלגי מאד עבורי ושמחתי על ההזדמנות לבקר בו אחרי 35 שנה. לבקשתנו, הושבנו בשולחן בחוץ. השולחן היה מכוסה בנייר חום, כמו בחומוסיות ובמסעדות מזרחיות. התפריט הגיע על נייר הדפסה, מוכתם וקמוט. בחרנו מנות ואת כולן קיבלנו בתוך ניירות חומים, ללא צלחות. השיא של הערב נרשם כשביקשתי מלח והמלצרית שפכה קורט של מלח גס במרכז השולחן, על הנייר. מרוב הפתעה על האקט המוזר, פשוט התחלתי לצחוק. המלצרית, עיוותה את פניה בהבעת אי רצון לא מוסתרת כאומרת "מה לי ולבהמות חסרות התרבות שמבקרות במקדש הזה חדשות לבקרים". למותר לציין שתלולית המלח התערבבה בכל שאריות המזון ונהייתה סמטוחה גדולה. לזכותו של שני יאמר שטובתו של כדור הארץ בוודאי עומדת לנגד עיניו, כי אין צורך לבזבז מים על שטיפת כלים ועל כלים בכלל. הכרובית השלמה בתנור היתה ממש טעימה. היתר היה נחמד. לפה באים בשביל החוויה.

ואחרון חביב - סורא מארה - הם קוראים לעצמם בר קולינרי-משקאות ואוכל שמחים. יאמר לזכותם שהיה לנו שם ממש שמח. קודם כל, ה-SETTING. הבר ממוקם בקומה עשירית של בנין משרדים ברחוב סעדיה גאון, מטר וחצי מרחוב יהודה הלוי. נכנסים דרך רחוב ציקלג (אמאל'ה) ועולים במעלית ישר לקומה 10. חצי מהבר ממוקם במרפסת תחת כיפת השמיים כשממול נשקף נוף אורבני של גורדי שחקים תל אביביים. קצת מנהטן אף פעם לא עשה רע לאף אחד. פצחנו בבירות (יש רק 3 סוגים, אז קשה להתבלבל) ואח"כ הזמנו 3 מנות. כולן היו טובות מאד. אבל מה עשה לנו את הערב היתה חבורה של נשים שחגגה יומולדת 60 לאחת החברות. הדי.ג'יי ניגן שירים לועזיים לטעמי, אבל ברגע ששם שיר ים תיכוני, פצחו בנות ה-60 (שרובן נראו בנות מקסימום 50) בריקוד סוער. או אז כבר לא הצלחתי להסתפק בטיפוף כף הרגל והנעת הכתפיים. קמתי והתחלתי לרקוד. הבנות מיד אמצו אותי לחבורתן, מחאו לי כפיים והזמינו אותי לטוס איתן להודו. המלצרים פינקו אותן בשוטים וצ'ייסרים והן דחפו לי משקאות ליד. איזה מלכות הן היו. 

סורא חושך על האור. סורא מארה.

ומה עוד יש לעשות בדרום תל אביב, חוץ מלבלוס? או, יש כל כך הרבה. על כך בפוסט הבא.

**אינני מבקרת מסעדות, מעולם לא הייתי ואינני מתיימרת להיות. אין לי הבנה גדולה מאד באוכל, מעבר לכך שאני אוכלת הרבה בחוץ והתוודעתי לסוגים רבים של מסעדות ומאכלים. אני לא משתגעת על לבשל ומשתדלת למעט בכך כמה שאפשר. לכן, אל נא תתייחסו לפוסט הזה כאל ביקורת מסעדות. הוא לא. מדובר על רשמים שלי והטעם שלי ותו לא.

10 דברים שלמדתי על עצמי בעקבות שבר בקרסול

ב-24 במרץ 2017 נכנסתי למצב HOLD בעל כורחי. 

זה קרה בדיוק שבוע אחרי שחזרנו מסופ"ש בברלין, בו חגגנו לי יומולדת. כאילו לא הספיק שחרשנו את העיר במשך יומיים ארוכים ומלאים, יצאנו ביום שישי העוקב לטיול פריחה, כי קראנו שהאיריס הנצרתי פורח במלוא יופיו בהר יונה שבנצרת עילית. 

הוא הסיבה לכל המסיבה

מוקדם בבוקר שמנו פעמינו להר יונה. פריחת האיריס באמת היתה מרהיבה. חוץ מהאיריס פגשנו שם גם פרגים, רקפות, צבעונים ועוד שלל פרחים בשלל צבעים. היה יפה לתפארת. הגענו לראש ההר והחלטנו לרדת בחזרה לכיוון האוטו. 
כמי שאף פעם אינה יודעת שובע, ראיתי במרחק כמה עשרות מטרים קדימה עצים מיוחדים ותצפית על כל נצרת עילית. ניסיתי לשכנע את ליאור לבוא איתי, אבל כבר הספיק לו וקבענו שאני אמשיך עוד קצת ואח"כ ניפגש באוטו. המשכתי קדימה, צילמתי את הנוף העירוני ושרידי מבנה לא ברור והבנתי שמיציתי. 

נצרת עילית מלמעלה, לפני הנפילה

לא היתה לי סבלנות לצעוד עד המקום ממנו עלינו לראש הגבעה ולכן התחלתי לרדת מהמקום בו עמדתי. למרבה הצער, לא היתה שם דרך כבושה, מורד ההר היה מלא קוצים שכיסו את הסלעים. הלכתי לאט אבל לפתע, כשניסיתי למצוא לי סלע לדרוך עליו, הסתובבה רגל שמאל בחדות וצנחתי בכאב על הישבן, בין כל הקוצים. ניסיתי לקום וכשדרכתי על כף הרגל הבנתי מה הכוונה בלראות כוכבים באמצע היום. 

היום השני אחרי השבר

בדיוק אז התקשר ליאור ושאל כמה זמן אפשר לחכות לי ומדוע אני לא מגיעה. לא רציתי להדאיג אותו ואמרתי לו שאני בדרך. ניסיתי שוב להיעמד ושוב הסבה לי הדריכה כאב בלתי נסבל. התקשרתי אליו וביקשתי שיבוא לחלץ אותי. מפה לשם, נסענו עד המוקד האורטופדי ברמת השרון, כשהרגל מתנפחת ומצהיבה לאיטה. כשהגענו למוקד ברמה"ש הקרסול כבר היה בגודל חצי מלון בשל. אחרי כמה צילומים, האורטופד אבחן שבר בקרסול ובעצם השוקית (פיבולה). גובסתי ונאסר עלי לדרוך על הרגל למשך 6 שבועות. 

אחרי הגבס צ'יפרו אותי במגף ביוני

מי שמכיר אותי יודע שאחד המאפיינים הבולטים שלי הוא הקוצים בתחת. קשה לי לשבת זמן רב במקום, אני אוהבת להסתובב, לטייל, לבלות וכמה שיותר. אני מגדירה את עצמי חתולת רחוב. לא יכולה להישאר בבית יותר מדי זמן.
ועכשיו, קוצים או דרדרים - לא היתה לי ברירה. ביומיים הראשונים לא יכולתי אפילו להתקלח לבד. שלא לדבר על לצאת מהבית... נסיעה משפחתית לצפון איטליה, שתוכננה ע"מ להימלט מלילי הסדר בארץ, בוטלה, כמובן שלא יכולתי ללכת לעבודה, לבשל, לסדר, לערוך קניות ועוד ועוד.
היו לי כמה אפשרויות - לשקוע בבאסה ולהעביר את רוב הזמן בשינה, לקטר על מר גורלי ללא הרף, להיות מרירה ונרגנת, להלקות את עצמי על הפזיזות והגבורה וכיוצ"ב או - לקחת את הבאסה בסבבה ואפילו לנסות ליהנות מהמצב!

אז מה גיליתי מחדש בששת השבועות הללו?

1. יש לי משפחה קטנה ואיכותית, תומכת ואכפתית
הילדים (המתבגרים העסוקים יש לומר) עזרו בעבודות הבית, הבכורה הנהגת עשתה את כל השליחויות ברצון, בעלי לקח על עצמו את כל מלאכות הבית - כלים, כביסה, אשפה. לבשל הוא לא יודע ולא רצה לנסות, אז אכלנו במסעדות. מה רע?

לא מצאתי תמונה משפחתית של ילדים עוזרים ובעל מכניס מכונות

2. יש לי יותר סבלנות ממה שחשבתי
חששתי שאשתגע בבית תקופה כ"כ ארוכה ואהפוך למרירה ונרגנת, אבל נשארתי חביבה וקשובה, אפילו יותר מאשר ביומיום.

3. למרות שאני שונאת לבקש עזרה - השד לא כזה נורא
יש בזה אפילו משהו מעצים, כי את מבינה שגם לך מגיע אחרי שנים של נתינה לאחרים ושבקשת עזרה לא הופכת אותך לתלותית ונזקקת.

4. אני עדיין אוהבת לקרוא 
היה כיף לחזור לקרוא בשטף קצף. קראתי כמה ספרים מצוינים בתקופה הזו: כל ספרי אלנה פרנטה שתורגמו עד היום לעברית - הבת האפלה, אהבה מטרידה, ימי הנטישה, סדרת הסיפורים הנפוליטנים; 'טוהר' ו'התיקונים' של ג'ונתן פראנזן.

ממליצה על כולם ללא יוצא מן הכלל

5. אין לי המון חברות, אבל המעט שיש - משובחות אחת אחת
הן התקשרו כל יום, באו לבקר, הציעו לעשות בשבילי דברים שנבצר ממני, הביאו לי עוגות, לקחו אותי לבילויים. בקיצור - הנעימו את זמני. תודה לכן אהובות!

6. יש לי כוחות עצומים
הצלחתי לקפוץ במדרגות (בעלייה!) על רגל אחת, לא ויתרתי לעצמי גם כשממש כאב לי, שכבתי כמו פסל ב-MRI למרות שהקרסול הציק לי מוות.

7. אני בן אדם אופטימי
הכרחתי את עצמי לראות את הטוב שבמצב, לא לקטר ולהיות חייכנית ושמחה בחלקי. רוב הזמן הצלחתי לשכנע את עצמי. היי, אפילו פטרו אותי מלרדת עם הכלב במשך 6 שבועות :)

8. אני מסתגלת מהר למצבים חדשים
אחרי יומיים אימצתי כסא מחשב על גלגלים ודהרתי ברחבי הבית, אחרי שבוע כבר יצאתי מהבית עם קביים, עבדתי מהבית, הזמנתי אוכל בשופרסל און ליין, קיפלתי ערימות של בגדים בישיבה ואפילו עשיתי סופסופ סדר בארונות.

9. מסתבר שאני די אוהבת להתבטל
גיליתי שלקום כל יום יקיצה טבעית ולרבוץ על הספה מול הטלוויזיה או מול ספר טוב זה די נחמד.

10. אני יודעת להתמיד 
תמיד החזקתי מעצמי טיפוס לא מתמיד - לא החזקתי מעמד בחוגים, בלימודים, נטיתי לקפץ מדבר לדבר כמו קוקיה. עכשיו, כשרציתי שהרגל תחזור לאיתנה כמה שיותר מהר, התמדתי לעשות את כ-ל התרגילים שהפיזיותרפיסטית נתנה לי, התמדתי ללכת לשחות כמו שהרופא המליץ לי והתמדתי בתחושת האופטימיות הקוסמית שסיגלתי לעצמי.


אם משתמע מהאמור לעיל שאני ממליצה לרוץ ולשבור איזה איבר חיוני - אז לא, בשום אופן לא. זה לא כיף, זה כואב ומגביל ונאחס וכל מה שאתם מתארים לעצמכם בהקשר הזה, אבל אם וכאשר תנחת עליכם איזו צרה מהסוג הזה (טפו טפו טפו) - גייסו את כל הסבלנות שיש לכם בעורקים ונסו להפוך את החומץ לרוטב ויניגרט, סגור?

רשמים מסיור ליקוט בעמק בית נטופה

בזמן שכל העולם וילדיו איתגר ת'שרירים במרתון תל אביב, אנחנו יצאנו (שוב) לטייל. הפעם עם קבוצה של עמותת 'דרכים שלובות' היוזמת ומקדמת תיירות משותפת ליהודים וערבים ברחבי הארץ. הטיול הוגדר כסיור ליקוט בעמק בית נטופה שבצפון הארץ והוא עלה 70 ש"ח לאדם. זהו הסיור השלישי של העמותה שאנחנו מצטרפים אליו ועד כה לא התאכזבנו.

יודפת

בהוראות ההגעה נכתב שנפגשים בכניסה לישוב יודפת שמשקיף על עמק בית נטופה. כרגיל, שמנו את מבטחנו ב-waze, הקלדנו את היישוב יודפת ונסענו. בדרך אי אפשר היה להפסיק להתפעל מיופיו של הצפון. זו ה-עונה לצאת לדרכים. הכל ירוק כמו הגבעות של הטלטאביז, מנוקד בשלל פרחים, השמיים בצבע תכלת, בלי טיפת ענן. באמת - נורא יפה.

בכניסה ליודפת, יישוב של שניים וחצי תושבים, יש מתחם מסחרי קטן ומעוצב, הנושא את השם 'בואך יודפת' עם חנויות מעוצבות עם שמות מעוצבים: 'המלבושיה', 'אינקולינה', 'הולך בתל', 'טוטסי', 'לחם עשהאל' ו'חלב עם הרוח'. חזקים שם בשמות, ביודפת. כולן נראו מפתות, אבל מפאת קוצר הזמן בחרתי להיכנס ל'מלבושיה', בה ליקטתי 5 זוגות גרביים צבעוניים של גרבי יודפת (תמיד שמחה לתמוך בתוצרת מקומית).

ליקוט

ב-10:45 קראה לנו המדריכה הנאדי לחזור לרכבים ולהתחיל בנסיעה. הנאדי היא בחורה צעירה ולבבית, בעלת תואר שני בביולוגיה, עובדת במשרד להגנת הסביבה ואחראית על אזור בית נטופה. נכנסנו לרכבים ונסענו לנקודת תצפית על עמק בית נטופה. הנאדי המדריכה הסבירה לנו שבעמק יש חלקות השייכות לכל הכפרים השכנים - עראבה, בועיינה נוג'ידאת, רומאנה, עוזייר, רומת היב. הגידולים גדלים שם בשיטת הבעל, ללא השקיה בכלל. את העמק חותך המוביל הארצי, אבל החלקות של הכפריים לא מקבלות ממנו מים, בגלל סיבות שלא אפרט אותן כאן, אבל מכעיסות מאד את התושבים הערבים. 

שטיחים ירוקים וחומים בעמק בית נטופה

אחרי ההסבר וההתרשמות מיופיו של העמק פגשנו את לוטפייה החקלאית מהכפר עראבה ויצאנו איתה לסיור ליקוט בעמק בית נטופה. המטרה: ללקט צמחי מאכל על מנת שנבשל מהם ארוחה ערבית טיפוסית בתום הסיור. לשם כך הצטיידנו בסכינים, שקיות והרבה התלהבות. בפועל, לוטפייה הנמרצת זיהתה את הצמחים מרחוק, עטה עליהם כמו עוף דורס, חתכה אותם עם הסכין שבידה והשאירה לנו אבק. היא חתכה והגישה לנו את הצמחים, נתנה לנו לטעום חלק מהם והסבירה לנו מה הסגולות של כל עלה ועלה. הידע שלה בצמחי מאכל פשוט מדהים, אבל לצערי היא לא ידעה את השמות העבריים ולכן את רובם אינני זוכרת. שני הצמחים היחידים שהכרתי הם החוביזה (מהילדות) והעולש. 

ימין ושמאל - סגול סגול

סביונים וכלניות

לוטפייה מזיזה סוס שחסם לנו את השביל

כך צעדנו שעה קלה בעקבות לוטפייה, הנאדי וראנדה (מעמותת סיכוי), שמענו הסברים וכדרכי, שאלתי גם הרבה שאלות. לוטפיה היא אמא לששה ילדים שגרים בכפר עראבה. כולם אקדמאים והצעיר מביניהם לומד עכשיו רפואה בגאורגיה. היא רוצה לנסוע לבקר אותו, אבל אין לה זמן. כל החיים שלה זה עבודה ילדים ונכדים. העברית שלה היתה קצת רצוצה, אבל למרות זאת הצלחנו לתקשר לא רע בכלל ואהבתי את חוש ההומור שלה. כשהתבוננתי בה מאחורה, מתכופפת אל הצמחים עם השמלה וכיסוי הראש שלה, חשבתי על זה שאנחנו נוסעים בכל העולם בחיפוש אחר חיים כפריים אותנטיים ופה יש לנו ממש מתחת לאף איכרים שעובדים בשיטות של פעם, חיים בכפרים ויש להם מסורת ותיקה, שפה אחרת והם נחשבים אקזוטיים בכל קנה מידה. לא חייבים להרחיק עד וייטנאם.

אם לא תחתכו - איך תאכלו?

בישול

אחרי שלוטפייה סיימה לכסח את כל צמחי המאכל בעמק עם הסכין שלה, הגענו לבית של סאוסאן ומשפחתה, הממוקם בלב העמק בין החלקות. סאוסאן היא טבחית במלון רמאדה בטבריה והיא הדגימה לנו איך מבשלים חוביזה ועולש, אבל למרות מה שהיה כתוב בתיאור הטיול, לא נתנה לנו להתנסות במלאכה ומיד לאחר ההדגמה שלחה את ילדיה למטבח והם הוציאו משם מנות שהיא בישלה מראש. היו שם פריקי (חיטה ירוקה) עם בשר כבש, עולש מוקפץ עם שמן זית ובצל, חוביזה מטוגנת, בורגול וסלט ירקות טרי חתוך דק. באמת שלא ציפינו לארוחה שלמה וזו היתה הפתעה נעימה. בחצר הבית הסתובבו תרנגולים וסוסים וביניהם הילדים של סאוסאן והאווירה היתה חגיגית ושמחה.

עלי עולש לפני בישול

עלי חוביזה לפני בישול

ואחרי בישול

אחרי שמילאנו את כרסנו בכל טוב, שיחררו אותנו הנשים לדרכנו וחזרנו את הרכב באופן עצמוני. היה מעניין להכיר נשים ישראליות אחרות מאלה שאני פוגשת ביומיום, לשמוע את הסיפור שלהן ולתת הצצה קטנה לתוך חייהן. אהבתי את המפגש עם נשים ערביות עצמאיות, יזמיות, מודרניות שמנסות לקרב לבבות ויצאתי עם תקווה שאפשר גם אחרת.

הסיורים הבאים של 'דרכים שלובות' הם בחג הרמדאן ואני מתכוונת להצטרף לפחות לאחד מהם. 

מי בא?

גבר גבר

מי שמטייל בשישי בבוקר - רעב בשישי בערב?
אז זהו, שלא בהכרח. הילדים לא באו איתנו לטיול, כי הם כבר נורא גדולים ויש להם עניינים משל עצמם. הטיולים שלנו כבר פחות מעניינים אותם (ככה הם אומרים עכשיו על כל דבר - "פחות". הפחות מחליף את ה'לא כל כך' או את ה'בכלל לא'). לא רציתי לוותר על ארוחת הערב המשפחתית המסורתית של שישי בערב (עד שהצלחתי למסד מסורת משפחתית...), אבל בגלל שלא נשאר זמן לבשל אותה, הזמנתי מקום במסעדה. ועליה אני רוצה להמליץ. מסעדה קטנה, חמודה וזולה בכיכר מלכי ישראל 8 בתל אביב, העונה לשם הקולע "שמונה" ומגישה אוכל רחוב בישיבה ליד שולחנות (חלקם גבוהים עם כיסאות בר). הבכורה ואני חלקנו מנה ראשונה ועיקרית - כרובית אפויה בטאבון עם טחינה ועגבניות ובשר טלה (מוטיב חוזר היום) רך ונימוח המוגש עם סלט עדשים חומות. בן הזוג הזמין וקיבל חריימה לוקוס והצעיר הצמחוני התענג על רביולי בטטה. פוקצ'ה ראשונה על חשבון הבית וכל פוקצ'ה נוספת 10 ש"ח. למותר לציין שנתנו בפוקצ'ות. הכל ביחד יצא 250 ש"ח לא כולל שירות ויצאנו שבעים ומרוצים. באמת, היה אחלה אוכל ואחלה אווירה נינוחה ולא פורמלית, שכידוע יוצרים שילוב מנצח.

לאתר עמותת דרכים שלובות
לפייסבוק שלהם
מסעדת שמונה