זהו, אני לא יכולה להחזיק את זה יותר בבטן. הגיעו מים עד נפש. חייבת להתוודות על רגש שמקנן בי כבר כמה שנים ולאחרונה התחזק: יש לי קראש קטן על מאיר שלו. כן, הסופר הזה, הנמוך המקריח והממושקף שכותב כל שבוע בידיעות אחרונות ומוציא מתחת מקלדתו ספרים נהדרים ונפלאים. נכון שאני אשה נשואה (אוטוטו 25 שנה) ואני לא הולכת עכשיו להפוך לפוליאמורית, למרות שאני חייבת להודות שזו תמיד נשמעת לי אופציה מעט מפתה, אבל החוקי שלי יודע על הקראש הזה וכל עוד שזה נשאר אפלטוני הוא רגוע, אני מקווה.
כבר שנים אני קוראת את הספרים של שלו. למעשה קראתי את כולם חוץ מ'רומן רוסי' והאחרון 'גינת בר'. לא תמיד קל לי עם הספרים שלו. ההתחלה תמיד חורקת ואני מתקשה לעקוב אחרי ריבוי הדמויות, השמות וקשרי המשפחה. אבל אחרי שאני צולחת את 100 העמודים הראשונים, אני נשבית בקסמי הסיפור ואז בד"כ לא מצליחה להתנתק מהספר ומסיימת אותו תוך ימים ספורים. זאת אומרת שאנחנו לא מכירים מהיום, מאיר ואני (תרשו לי לקרוא לו מאיר, כן? אני מרגישה יותר קרובה אליו ככה). ולכן בוודאי תמוה בעיניכם מדוע נזכרתי להתאהב בו דווקא עכשיו, בגילי המופלג?
מעשה שהיה כך היה: תוך כדי חיפושיי הבלתי פוסקים אחר אירועי תרבות, נתקלתי בפרסום על מפגש משולש בשם "המרק קר כקרח" עם העיתונאית רונית ורד, המאסטר שף חיים כהן ושלו, שדיבר על ספרו האחרון 'גינת בר'. נסענו בשבילו עד לפסטיבל המשתה בשכונת משכנות שאננים היפה בירושלים ושם התאהבתי בו מחדש. רונית ורד הנחתה את המפגש, כהן ומאיר שלי דיברו על אוכל. כהן דיבר על מה שהוא תמיד מדבר - אוכל מבית אמא, זכרונות של ריחות ואפילו דמע קלות, כח אוכל נורא מרגש אותו. מאיר דיבר על סצנות של אוכל בספריו. ולא חסרות כאלה. הוא גם סיפר על אביו, שאמו היתה מגישה לו מרק ואם הוא לא היה שורף את הלשון והחיך, היה מזיז ממנו את הצלחת בכעס ואומר בטון נוזף "המרק קר כקרח". הוא היה כל כך חכם, מצחיק ושנון, שאיך אפשר היה שלא להתאהב בו? האמת שזה גם לא כוחות מול חיים כהן. כהן רגשן, טוב לב ובשלן מצוין, אבל אין לו ולו קמצוץ מהשנינה והיכולת התיאורית-סיפורית של שלו. שלו סיפר על המחקרים שערך לפני כתיבת הספרים - על אפיית לחם, על בישולים, אפילו על הכנת כריכים. מהתיאורים שלו נפער לי חור גדול בבטן. מזל שהיה בלובי לפני ההרצאה מרק גספצ'ו קר ויין, כי אחרת הייתי טורפת את הברושור.
אחרי המפגש המהנה הזה, חיפשתי דרכים נוספות להיפגש עם מאיר ומצאתי הרצאה שלו ב'טוק האוס' בנמל תל אביב. החוקי שלי העדיף משחק כדורגל ואני שכנעתי את אחותי ובעלה לבוא איתי. במפגש הזה מאיר דיבר על סיפורי אהבה בספר בראשית. הוא עמד על הבמה הקטנה עם מיקרופון ביד אחת ותנ"ך מלא בשנייה. על הכסא הגבוה הוא הניח בקבוק מים ולא הפסיק להסתבך עם האחיזה של שלושת הפריטים. אבל היכולת המופלאה שלו לקחת כמעט כל נושא ולדבר עליו באופן מרתק שוב לא איכזבה. הוא סיפר לנו מתי הופיע השורש א.ה.ב בתנ"ך בפעם הראשונה, מה היה סיפור האהבה הראשון (יצחק ורבקה) והשני (יעקב ורחל ולאה-המשולש הטרגי) וניתח את הסיפורים הללו במונחים של אהבה מודרנית, מה שהיה מצחיק ומעניין, אפילו מרגש. השליטה שלו בתנ"ך מעוררת אצלי התפעלות, בעיקר לאור העובדה שהוא לא קיבל חינוך דתי. הוא הצליח לחדש לי כאשר סיפר על דמותה של תמר בעלת התושיה, שהיא בעצם האמא האמיתית שלנו, של בני יהודה. תקראו את הסיפור שלה בפרק ל"ח בספר בראשית. מעניין.
עכשיו ברצינות. כמובן שאינני מכירה את האיש וכל מה שאני יודעת עליו קראתי בויקיפדיה. אינני יודעת איזה מן אדם הוא - אם הוא חביב, צנוע, טוב לב או שמא מתנשא ואנטיפת. אבל גם לא ממש אכפת לי. הפיגורה הציבורית שלו, זו של סופר מחונן ועיתונאי ציניקן מרתקת אותי ודי לי בכך. יכול להיות שאם הייתי מכירה אותי הייתי מתאכזבת וכל ההילה הזו שבניתי לעצמי סביבו היתה נמסה ומתפוגגת. בעיני, כך צריכים להישאר מושאי הערצה - רחוקים ובלתי מושגים. למה לקלקל משהו כל כך טוב?
כבר שנים אני קוראת את הספרים של שלו. למעשה קראתי את כולם חוץ מ'רומן רוסי' והאחרון 'גינת בר'. לא תמיד קל לי עם הספרים שלו. ההתחלה תמיד חורקת ואני מתקשה לעקוב אחרי ריבוי הדמויות, השמות וקשרי המשפחה. אבל אחרי שאני צולחת את 100 העמודים הראשונים, אני נשבית בקסמי הסיפור ואז בד"כ לא מצליחה להתנתק מהספר ומסיימת אותו תוך ימים ספורים. זאת אומרת שאנחנו לא מכירים מהיום, מאיר ואני (תרשו לי לקרוא לו מאיר, כן? אני מרגישה יותר קרובה אליו ככה). ולכן בוודאי תמוה בעיניכם מדוע נזכרתי להתאהב בו דווקא עכשיו, בגילי המופלג?
מעשה שהיה כך היה: תוך כדי חיפושיי הבלתי פוסקים אחר אירועי תרבות, נתקלתי בפרסום על מפגש משולש בשם "המרק קר כקרח" עם העיתונאית רונית ורד, המאסטר שף חיים כהן ושלו, שדיבר על ספרו האחרון 'גינת בר'. נסענו בשבילו עד לפסטיבל המשתה בשכונת משכנות שאננים היפה בירושלים ושם התאהבתי בו מחדש. רונית ורד הנחתה את המפגש, כהן ומאיר שלי דיברו על אוכל. כהן דיבר על מה שהוא תמיד מדבר - אוכל מבית אמא, זכרונות של ריחות ואפילו דמע קלות, כח אוכל נורא מרגש אותו. מאיר דיבר על סצנות של אוכל בספריו. ולא חסרות כאלה. הוא גם סיפר על אביו, שאמו היתה מגישה לו מרק ואם הוא לא היה שורף את הלשון והחיך, היה מזיז ממנו את הצלחת בכעס ואומר בטון נוזף "המרק קר כקרח". הוא היה כל כך חכם, מצחיק ושנון, שאיך אפשר היה שלא להתאהב בו? האמת שזה גם לא כוחות מול חיים כהן. כהן רגשן, טוב לב ובשלן מצוין, אבל אין לו ולו קמצוץ מהשנינה והיכולת התיאורית-סיפורית של שלו. שלו סיפר על המחקרים שערך לפני כתיבת הספרים - על אפיית לחם, על בישולים, אפילו על הכנת כריכים. מהתיאורים שלו נפער לי חור גדול בבטן. מזל שהיה בלובי לפני ההרצאה מרק גספצ'ו קר ויין, כי אחרת הייתי טורפת את הברושור.
אחרי המפגש המהנה הזה, חיפשתי דרכים נוספות להיפגש עם מאיר ומצאתי הרצאה שלו ב'טוק האוס' בנמל תל אביב. החוקי שלי העדיף משחק כדורגל ואני שכנעתי את אחותי ובעלה לבוא איתי. במפגש הזה מאיר דיבר על סיפורי אהבה בספר בראשית. הוא עמד על הבמה הקטנה עם מיקרופון ביד אחת ותנ"ך מלא בשנייה. על הכסא הגבוה הוא הניח בקבוק מים ולא הפסיק להסתבך עם האחיזה של שלושת הפריטים. אבל היכולת המופלאה שלו לקחת כמעט כל נושא ולדבר עליו באופן מרתק שוב לא איכזבה. הוא סיפר לנו מתי הופיע השורש א.ה.ב בתנ"ך בפעם הראשונה, מה היה סיפור האהבה הראשון (יצחק ורבקה) והשני (יעקב ורחל ולאה-המשולש הטרגי) וניתח את הסיפורים הללו במונחים של אהבה מודרנית, מה שהיה מצחיק ומעניין, אפילו מרגש. השליטה שלו בתנ"ך מעוררת אצלי התפעלות, בעיקר לאור העובדה שהוא לא קיבל חינוך דתי. הוא הצליח לחדש לי כאשר סיפר על דמותה של תמר בעלת התושיה, שהיא בעצם האמא האמיתית שלנו, של בני יהודה. תקראו את הסיפור שלה בפרק ל"ח בספר בראשית. מעניין.
עכשיו ברצינות. כמובן שאינני מכירה את האיש וכל מה שאני יודעת עליו קראתי בויקיפדיה. אינני יודעת איזה מן אדם הוא - אם הוא חביב, צנוע, טוב לב או שמא מתנשא ואנטיפת. אבל גם לא ממש אכפת לי. הפיגורה הציבורית שלו, זו של סופר מחונן ועיתונאי ציניקן מרתקת אותי ודי לי בכך. יכול להיות שאם הייתי מכירה אותי הייתי מתאכזבת וכל ההילה הזו שבניתי לעצמי סביבו היתה נמסה ומתפוגגת. בעיני, כך צריכים להישאר מושאי הערצה - רחוקים ובלתי מושגים. למה לקלקל משהו כל כך טוב?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה