אם מחפשים ביסודיות, אפשר למצוא יתרונות בהתבגרות. ואני לא מדברת על התבגרות אצל ילדים. אני מדברת על להתקדם בצעדי ענק לכיוון גיל 50. את החסרונות לא קשה למנות, אבל מה שמשמח שהם בעיקר בגזרה הפיזיולוגית: עור הפנים כבר לא מה שהיה, השיער מאפיר, בדיקות הדם כבר אינן מצטיינות כלפני עשור, איכות השינה נפגמת (גם באשמת המתבגרים שחוזרים מאוחר מבילויים או מהצבא) ועוד. היתרונות, וזה כמובן סובייקטיבי ותלוי אישיות, הם ניסיון חיים, סבלנות, פרספקטיבה וגם - העצמאות ויכולת התמרון בכל מה שקשור לנסיעות וטיולים. עד לא מכבר לא היתה לנו אפשרות לקום ולנסוע בזוג, ללא ים של התארגנויות וגיבויים. היום, וזה עדיין ממש חדש לנו, הילדים קצת גדלו ואנחנו מרשים לעצמנו אחת לכמה חודשים להיעלם ליומיים תמימים. להיעלם זו כמובן הפרזה רבתי. אנחנו עדיין זמינים בסלולאר בכל שעה ביממה ובכל זאת, יש לנו הפריבילגיה הנפלאה לנסוע בזוג ללא הילדים, על כל המשתמע מכך: המון מקום באוטו לתיקים, שמיכות וכריות (זה הגיל שכבר צריכים את הכריות והשמיכות האישיות כדי לישון כמו שצריך), בחירה חופשית של מוסיקה בכל ווליום שנחפוץ, ללא ביקורת איכות מהמושב האחורי, העדר קיטורים ומריבות ובאופן כללי שקט קוסמי מבורך.
היעד המועדף עלינו בשנים האחרונות הוא המדבר. איזה כיף שבארץ קטנה כמו שלנו יש הכל מהכל. שעתיים נסיעה (כולל עצירה) ואנחנו אפופי נוף מדברי צחיח ומלא הוד.
בשל מגבלה תקציבית קלה (אני "בין עבודות" כבר מס' חודשים) בחרנו בטיול לואו בדג'ט, שזה אומר במקום צימר מפנק ב'מדברא' או ב'כרמי עבדת' - בקתת בוץ ב'חולות מקמן'. אבל עוד נגיע לשם.
יצאנו בשישי בבוקר, אחרי שהורדנו את הילדים במוסדות הלימוד. היעד הראשון היה ארוחת בוקר ברחוב הראשונים בגדרה. לא מצאנו את בית הקפה המומלץ שקראנו עליו באינטרנט ובאופן כללי לא היה מוצלח ולכן לא ארחיב על כך.
היעד השני היה עין עקב. עין עקב היא בריכת מי מעיין קפואים באמצע שומקום. ב-waze יש לרשום 'חניון לילה עין עקב'. הכניסה היא ממדרשת שדה בוקר. יש לעבור דרך עמדה של רשות הטבע והגנים. אם יש לכם כרטיס חבר זה אפילו לא יעלה לכם שקל (אני ממליצה בחום לעשות כרטיס כזה. גם אם אתם לא טיילים מתמידים, מהר מאד זה מחזיר את ההשקעה). משם נוסעים בירידה בכביש מפותל עד לתחנה הראשונה, בה יש להשאיר את הרכב, אם אין לכם רכב 4X4. אם ברשותכם רכב שטח אפילו מהסוג הנחות (כמו שלנו) של ג'יפון עיר ניתן להמשיך כמעט עד הבריכה. כאן אזרנו אומץ והחלטנו להמשיך כל הדרך עם הטוסון, למרות שאין לנו מושג בנהיגת שטח ואנחנו אפילו לא יודעים להפעיל את כפתור ה-4X4. חייבת לומר שהדרך די מאתגרת בקטעים מסויימים. אמנם ברובה היא חולית עד כורכרית, אבל היו כמה ירידות דרך בולדרים ענקיים, בהן בכלל לא הייתי בטוחה שנסתדר בלי משלחת חילוץ. מאידך, יופיה של הדרך מפצה על הקשיים בצליחתה. הנסיעה היא בשמורת הצינים, ע"ש מצוק הצינים (בו ניתן לחזות מהקבר של פולה ודוד בן גוריון) ומדובר בנוף שהוא לא פחות ממדהים. ממש נוסעים בתוך השמורה, בלב המדבר ואפשר לעצור בכל רגע לצלם ולהתפעל מהנוף. הנה כמה תמונות שצילמנו על הדרך:
בתום נסיעה מאומצת של כ-30 דקות הגענו לחניון לילה עין עקב, משטח אבן גיר חשוף, ללא שום פאסיליטיז (מים, שרותים וכדו'), שם השארנו את הרכב, כי לא ניתן להמשיך באופן ממונע.
משם יש לצעוד כ-600 מטר עד לבריכה ועשינו זאת בשמחה, אחרי הישיבה המתוחה מעט באוטו עם השאלות שעמדו בחלל הרכב (ולא נשאלו) "האם נגיע בסופו של דבר? ואם כן, האם שלדת הרכב תשרוד את תנאי הדרך?".
בדרך ראינו מטיילים צעירים שעשו את שלושת הקילומטרים ברגל. עניין לא קל כי בכל זאת מדובר במדבר, חם, ללא טיפת צל. לא מומלץ לבעלי כושר לקוי או לסובלים מחום ומשמש.
הבריכה בסוף המסלול היא באמת היהלום שבכתר. שוכנת בינות סלעי גיר לבנים, מלאה במי מעין צלולים וקפואאאאאאים. פיצוי הולם על קושי המסלול וההגעה. והלוא כבר שנו חז"לינו כי ככל שהמאמץ גדול יותר, כך ההנאה רבה יותר.
התיישבנו על שפת הבריכה, חלצנו נעליים וגרביים וטבלנו כפות רגליים. קפואאאאאא!!! אבל נראה לכם שלא נכנסנו? נראה לכם?! כמו גדולים נכנסנו. לא בהדרגה-איבר איבר, בקפיצה אחת-כל הגוף!
שחינו בבריכה לאורכה ולרוחבה, אני צפתי על הגב, כי זה מה שאני הכי אוהבת לעשות במים. הסתכלתי על השמיים התכולים ועל הנוף המדהים שמסביב ורציתי לעבור לגור שם, בבריכה הזו. כשהתעייפתי והאוזניים כבר כאבו לי מהציפה במים הקפואים, יצאנו להתייבש על הסלעים, כחגבי סלע מקומיים. אח"כ טיפסנו על המצוק וזה הנוף שראינו משם:
אחרי שעה קלה באתר התעייפנו (בכל זאת, הגיל) ושמנו פעמינו לאוטו. חיכתה לנו הנסיעה חזרה, ממנה קצת חששתי. המקום היה מלא במטיילים ובתוכם קבוצה של תיירים (אמיצים) עם מדריך ישראלי. החלטנו להתייעץ איתו אם כדאי לנסוע מהדרך השנייה (שביל מסומן בכחול) והוא אישר לנו שהיא פחות אתגרית מזו שנסענו בה. לקחנו שני טרמפיסטים צעירים ונועזים (עם אזהרת מסע שיתכוננו לצאת לדחוף במקרה הצורך) וטיפסנו עם הטוסון חזרה לכביש 40.
אחרי השחייה והטיול, הבטן התחילה לקרקר, מה שהביא אותנו ליעד הבא: חוות קורנמל. מדובר בחווה עם משק עיזים, היושבת על גבעה בשולי כביש 40 ומתחזקת מסעדה עם תפריט על טהרת גבינות עיזים וירקות. המסעדה ממוקמת על גבעה המשקיפה, כמו כל מקום אחר בנגב, על נוף מדברי קסום. הישיבה היא על ספסלי עץ מרופדים במזרנים צבעוניים נוסח סיני (לא לשכוח אנחנו במדבר). השירות חייכני ואדיב, מהירות הגשה איטית-בינונית. המזון שהוגש היה חביב. אני הזמנתי את "העיניים של רוני"-ביצי עין על גבינת עיזים מותכת ובן זוגי הזמין "סלט אל עזרא"-עגבניות שרי ברוטב טחינה גולמית ותבלינים. בואו נאמר שהצליח לו יותר. בגדול, האוכל לא היה שיר הלל לגבינות עיזים, מסיבה פשוטה שהוא לא היה עשוי מגבינות עיזים. המלצרית החיננית הסבירה לנו לפני ההזמנה, כי העיזים כולן שרויות כרגע בהריון ועל כן לא ניתנות לחליבה. למרות ועל אף העניין המצער הזה, ציפיתי לקצת יותר מן המנות ובעיני זו היתה החמצה. מצד שני, יכול להיות שלא לקחנו את המנות הנכונות. כדי לתקן את הרושם, הזמנתי לקינוח כנאפה, שלמרות שלא הוכנה מגבינת עיזים, היתה מצוינת. בכל אופן, החוויה הכוללת היתה חיובית ובביקורנו הבא באזור נבקר שוב בחווה, על מנת לדגום מנות נוספות, שעד אז, יש לקוות, יוכנו מחלב עיזים.
מפה לשם הגיעה שעת בין ערביים ונסענו משם היישר לחולות מקמן שם בילינו את הלילה. את מתחם חולות מקמן הקים רודני במו ידיו. זה סוג של חוות בודדים בעבודה עצמית. המתחם כולל חמש בקתות בוץ והוא ממוקם בלב שמורת טבע הנושאת את אותו השם. בקתות הבוץ פשוטות אך נוחות, מאובזרות במיטה זוגית, מזרנים לילדים, מקלחת ושרותים, מטבחון זעיר, מרפסת חיצונית עם ערסל, שולחן וכיסאות ומקום למדורה. התחושה היא בדואית וזרוקה, אבל נעימה ונוחה עד מאד. המחיר: בהתאם. נמוך וסביר. מקום שנורא כיף לבוא אליו עם ילדים, אבל נפלא גם בזוג. מסביב "ימין ושמאל רק חול וחול", דיונות רחבות מימדים ושבט אל עזזמה נותן את הטון המוסיקלי עם תפילת המואזין. סיני בנגב. רק חסר הים.
בערב התקנו לנו ארוחה קלה עם ירקות, גבינות ולחמים שהכנו מבעוד מועד. אחריה יצאנו אל מחוץ לבקתה והדלקנו מדורה, כדי להתגבר על הקור המדברי וגם בשביל הרומנטיקה. הוצאנו את המכשירים הסלולריים של שנינו, הפעלנו את המוסיקה וסידרנו לנו קומזיץ עם מערכת סטריאו. באין נפש חיה ברדיוס של עשרות מטרים (הבקתות רחוקות דיין זו מזו) הרשיתי לעצמי להתפרע ורקדתי לאור המדורה. היה דיסקו!
אחרי כל השמחה הזו, נכנסנו לבקתה וישנו נפלא. השקט של המדבר והאוויר הנקי עשו את שלהם.
למחרת (שבת), אחרי טיול בדיונות של השמורה וארוחת בוקר (שוב) מתוצרת עצמית (אפשר להזמין ארוחת בוקר אצל רודני בעלות של 45 ש"ח לאדם. בפעם הקודמת שהתארחנו שם עשינו זאת ומדובר על ארוחת בוקר מעולה ומגוונת), נפרדנו מרודני ומהמתחם ונסענו להתרגש מפריחת החלמוניות ברמת בוקר.החלמוניות, כשמן כן הן, צהובות כחלמון של ביצה ופורחות כחודשיים בשנה בלבד במספר מוקדים בארץ, כששיא הפריחה בנגב מתרחש בין אוקטובר לנובמבר, תלוי במצב הגשמים. השנה התבשרנו כי איזור רמת בוקר, בקרבת חוות נחל בוקר וחוות זית המדבר, שתיהן חוות בודדים בעלות מתחמי אירוח על כביש 40, מוצף בפרח החלמוני. עלינו על כביש 40 והדרמנו לכיוון החוות, אליהן פונים בדרך עפר מן הכביש הראשי. נסענו בדרך כורכר, המתאימה גם לרכבים רגילים, עד לעץ שיטה בודד העומד גאה בכניסה למסלול.
שם השארנו את הרכב והתחלנו לטפס ברגל. מסביב מדבר צחיח ושממה. אין בעלי חיים, בקושי יש צמחים. יבש וחם. הכי לא סביר במקום הזה לראות פרחים. ואז אחרי כמה עשרות מטרים של הליכה בשביל צצה לה חלמונית אחת בודדה.
עטנו עליה כמוצאי שלל רב וצילמנו אותה מכל זווית אפשרית. עדיין לא ידענו מה מחכה לנו בהמשך הדרך. ובכן, במעלה השביל אחרי עיקול קטן, חיכו לנו בסבלנות עשרות רבות של חלמוניות, שאין כמותן ליופי ולחן.
קשה להפחית בתיאור יופייה של פריחת החלמוניות - הפרחים הצהובים צומחים מתוך הקרקע הקמלה והאפרורית, עלי כותרת בלבד, ללא עלים ירוקים, בצהוב זוהר, כאילו מתריסים "מה לנו וליובש הזה?! קטנים עלינו האקלים והסביבה העוינת. אנחנו כאן כנגד כל הסיכויים!".
המלצה שלי: אל תחמיצו! שווה לנסוע עד לשם בשביל לחזות בפלא הזה. למטיבי לכת, כדאי לטפס אל ראש המצוק ולו רק בשביל להניח ת'ישבן על אחד הסלעים, לחזות בנוף הפנורמי המרהיב, מסך 360 מעלות ולהרגיש את הרוח החורפית מלטפת ת'פנים. זה הנוף הנשקף מלמעלה למעלה:
כמו ביקור בירח, רק בלי חליפת חלל וכל הוּוּגְ'ע ראס ההכרחי הנלווה.
עד כאן. איי רסט מיי קייס. אם טרם השתכנעתם להזיז את עצמכם לנגב - אתם כנראה מקרה אבוד.
אולי במקום זה תעשו לנו בייבי סיטר לילדים ולכלב בנסיעה הבאה. ככה נפחית למינימום את כמות השיחות הנכנסות מהבית ;-)
סיכום ההמלצות:
1. טיול לעין עקב - להסבר ותיאור המסלול
2. ארוחה ב'חוות קורנמל' - לאתר הבית
3. לינה במתחם האירוח 'חולות מקמן' - לאתר הבית
4. טיול בעקבות פריחת החלמוניות ברמת בוקר - להסבר ותיאור המסלול
5. לקריאה נוספת על פרח החלמונית - לאתר
היעד המועדף עלינו בשנים האחרונות הוא המדבר. איזה כיף שבארץ קטנה כמו שלנו יש הכל מהכל. שעתיים נסיעה (כולל עצירה) ואנחנו אפופי נוף מדברי צחיח ומלא הוד.
בשל מגבלה תקציבית קלה (אני "בין עבודות" כבר מס' חודשים) בחרנו בטיול לואו בדג'ט, שזה אומר במקום צימר מפנק ב'מדברא' או ב'כרמי עבדת' - בקתת בוץ ב'חולות מקמן'. אבל עוד נגיע לשם.
יצאנו בשישי בבוקר, אחרי שהורדנו את הילדים במוסדות הלימוד. היעד הראשון היה ארוחת בוקר ברחוב הראשונים בגדרה. לא מצאנו את בית הקפה המומלץ שקראנו עליו באינטרנט ובאופן כללי לא היה מוצלח ולכן לא ארחיב על כך.
היעד השני היה עין עקב. עין עקב היא בריכת מי מעיין קפואים באמצע שומקום. ב-waze יש לרשום 'חניון לילה עין עקב'. הכניסה היא ממדרשת שדה בוקר. יש לעבור דרך עמדה של רשות הטבע והגנים. אם יש לכם כרטיס חבר זה אפילו לא יעלה לכם שקל (אני ממליצה בחום לעשות כרטיס כזה. גם אם אתם לא טיילים מתמידים, מהר מאד זה מחזיר את ההשקעה). משם נוסעים בירידה בכביש מפותל עד לתחנה הראשונה, בה יש להשאיר את הרכב, אם אין לכם רכב 4X4. אם ברשותכם רכב שטח אפילו מהסוג הנחות (כמו שלנו) של ג'יפון עיר ניתן להמשיך כמעט עד הבריכה. כאן אזרנו אומץ והחלטנו להמשיך כל הדרך עם הטוסון, למרות שאין לנו מושג בנהיגת שטח ואנחנו אפילו לא יודעים להפעיל את כפתור ה-4X4. חייבת לומר שהדרך די מאתגרת בקטעים מסויימים. אמנם ברובה היא חולית עד כורכרית, אבל היו כמה ירידות דרך בולדרים ענקיים, בהן בכלל לא הייתי בטוחה שנסתדר בלי משלחת חילוץ. מאידך, יופיה של הדרך מפצה על הקשיים בצליחתה. הנסיעה היא בשמורת הצינים, ע"ש מצוק הצינים (בו ניתן לחזות מהקבר של פולה ודוד בן גוריון) ומדובר בנוף שהוא לא פחות ממדהים. ממש נוסעים בתוך השמורה, בלב המדבר ואפשר לעצור בכל רגע לצלם ולהתפעל מהנוף. הנה כמה תמונות שצילמנו על הדרך:
משם יש לצעוד כ-600 מטר עד לבריכה ועשינו זאת בשמחה, אחרי הישיבה המתוחה מעט באוטו עם השאלות שעמדו בחלל הרכב (ולא נשאלו) "האם נגיע בסופו של דבר? ואם כן, האם שלדת הרכב תשרוד את תנאי הדרך?".
בדרך ראינו מטיילים צעירים שעשו את שלושת הקילומטרים ברגל. עניין לא קל כי בכל זאת מדובר במדבר, חם, ללא טיפת צל. לא מומלץ לבעלי כושר לקוי או לסובלים מחום ומשמש.
הבריכה בסוף המסלול היא באמת היהלום שבכתר. שוכנת בינות סלעי גיר לבנים, מלאה במי מעין צלולים וקפואאאאאאים. פיצוי הולם על קושי המסלול וההגעה. והלוא כבר שנו חז"לינו כי ככל שהמאמץ גדול יותר, כך ההנאה רבה יותר.
התיישבנו על שפת הבריכה, חלצנו נעליים וגרביים וטבלנו כפות רגליים. קפואאאאאא!!! אבל נראה לכם שלא נכנסנו? נראה לכם?! כמו גדולים נכנסנו. לא בהדרגה-איבר איבר, בקפיצה אחת-כל הגוף!
 |
| אמיתי לגמרי. זה האבא. יתר המשפחה לא נכנסה לפריים |
 |
| נחים בחוות קורנמל |
מפה לשם הגיעה שעת בין ערביים ונסענו משם היישר לחולות מקמן שם בילינו את הלילה. את מתחם חולות מקמן הקים רודני במו ידיו. זה סוג של חוות בודדים בעבודה עצמית. המתחם כולל חמש בקתות בוץ והוא ממוקם בלב שמורת טבע הנושאת את אותו השם. בקתות הבוץ פשוטות אך נוחות, מאובזרות במיטה זוגית, מזרנים לילדים, מקלחת ושרותים, מטבחון זעיר, מרפסת חיצונית עם ערסל, שולחן וכיסאות ומקום למדורה. התחושה היא בדואית וזרוקה, אבל נעימה ונוחה עד מאד. המחיר: בהתאם. נמוך וסביר. מקום שנורא כיף לבוא אליו עם ילדים, אבל נפלא גם בזוג. מסביב "ימין ושמאל רק חול וחול", דיונות רחבות מימדים ושבט אל עזזמה נותן את הטון המוסיקלי עם תפילת המואזין. סיני בנגב. רק חסר הים.
אחרי כל השמחה הזו, נכנסנו לבקתה וישנו נפלא. השקט של המדבר והאוויר הנקי עשו את שלהם.
שם השארנו את הרכב והתחלנו לטפס ברגל. מסביב מדבר צחיח ושממה. אין בעלי חיים, בקושי יש צמחים. יבש וחם. הכי לא סביר במקום הזה לראות פרחים. ואז אחרי כמה עשרות מטרים של הליכה בשביל צצה לה חלמונית אחת בודדה.
המלצה שלי: אל תחמיצו! שווה לנסוע עד לשם בשביל לחזות בפלא הזה. למטיבי לכת, כדאי לטפס אל ראש המצוק ולו רק בשביל להניח ת'ישבן על אחד הסלעים, לחזות בנוף הפנורמי המרהיב, מסך 360 מעלות ולהרגיש את הרוח החורפית מלטפת ת'פנים. זה הנוף הנשקף מלמעלה למעלה:
עד כאן. איי רסט מיי קייס. אם טרם השתכנעתם להזיז את עצמכם לנגב - אתם כנראה מקרה אבוד.
אולי במקום זה תעשו לנו בייבי סיטר לילדים ולכלב בנסיעה הבאה. ככה נפחית למינימום את כמות השיחות הנכנסות מהבית ;-)
סיכום ההמלצות:
1. טיול לעין עקב - להסבר ותיאור המסלול
2. ארוחה ב'חוות קורנמל' - לאתר הבית
3. לינה במתחם האירוח 'חולות מקמן' - לאתר הבית
4. טיול בעקבות פריחת החלמוניות ברמת בוקר - להסבר ותיאור המסלול
5. לקריאה נוספת על פרח החלמונית - לאתר
