כמו שבטח כבר שמתם לב הפכנו למטיילים מדופלמים בשנים האחרונות. בעיקר בשבילי הארץ ופעם בשנה גם במדינות אחרות. אנחנו לא בעניין של לקפח אף פיסת אדמה.
בשבת האחרונה רצינו שוב להזיז את עצמנו קצת מהמצב הרגיל של אמצע השבוע, שאומר רביצה על הספה, רגליים על השולחן, קערית עם נשנושים בצד וחומר קריאה, לא תמיד משובח. החלטנו לצרף גם את הילדים, שהם כבר לא כ"כ ילדים, יותר מתבגרים. איך מפתים מתבגרים ממוצעים להצטרף, לא משנה לאן? יודע כל הורה למתבגרים שמוקד משיכה רציני הוא פשוט - אוכל.
אז נכנסנו לקבוצה האהובה עלינו בפייס (רודפי שטפונות, שלום ושלווה) וראינו פריחה מהממת של חמניות בשדות הדרום. מיד ביקשנו ממפרסם הפוסט נ.צ. וקיבלנו אחת ליד מושב תדהר. בירור קצר העלה שבאזור שוכנת מסעדת 'פטגוניה' הארגנטינאית, המתמחה באסאדו מקצועי ויושבת ממש בלב קיבוץ 'אור הנר'. אטרקציה למתבגרים - צ'ק. הבטחנו להם שלא צריך לקום מוקדם, אפשר לצאת מהבית אפילו ב-10:00 וקיבלנו את הסכמתם הסופית. בסוף יצאנו ב-10:30, אבל למה להיות קטנוניים?
שמנו פעמינו דרומה, לכיוון מושב תדהר. הדרך יפה, מכל צד של כביש 4 שדות זהובים של שיבולים עמוסות בגרגרים המחכים להיקטף ולהיאסף. המרחבים הירוקים והצהובים והשמיים בצבע תכלת מרחיבים את הלב והריאות. אחרי שעה ורבע של נסיעה הגענו לשער מושב תדהר. השער סגור ומסוגר, מסוג השערים החשמליים הענקיים שיש בקיבוצים. ניסינו להתקשר לאחד ממספרי הטלפון שעל גבי השער והגענו לבית עסק דתי כנראה. קיבלנו שטיפה צוננת, התנצלנו מעמקי נשמתנו ונשארנו עומדים מול השער הסגור, חסרי אונים. במזל, אחד המושבניקים של תדהר החליט לצאת גם הוא לטייל עם משפחתו כנראה וכך נפתח לו השער החשמלי ע"י המכונית שמן העבר השני שלו ואנחנו חמקנו לנו פנימה. התחלנו לתעות בשדות המושב, ימינה, שמאלה ושוב ימינה. המון קוצים ודרדרים, עצים מאובקים. חמניות - אין. ל' לא הסכים לוותר על כבודו כמתכנן טיולים מדופלם בכזאת קלות והמשיך להדהיר אותנו בדרכי עפר, גם כשכבר היה ברור שחמניות לא נמצא כאן. בסוף, אחרי מחאות רמות מצד הנוער שמאחור ואיומים קשים שהם לא יצאו מהאוטו ועוד כל מיני דברים מפחידים מהסוג הזה, הרמנו ידיים ויצאנו מן המושב (גם זה לקח מלא זמן. שוב היינו צריכים לחסדיו של רכב שיחליט לצאת או להיכנס ויפתח לנו את השער החשמלי הארור). או קיי. מה עושים עכשיו? באנו בשביל החמניות וקיבלנו קוצים. כדי להרגיע את הנוער העצבני, החלטנו לשנות טקטיקה ולהקדים את הארוחה במסעדה. התקשרנו בדחילו ורחימו לאור הנר והם אישרו שיש מקום ושזה בסדר להקדים. בטח, המסעדה ריקה. מי אוכל צהריים בשעה 12:00 ?!!!
הגענו לקיבוץ 'אור הנר'. איזה מקום חביב! המסעדה ממוקמת ממש בסמוך לברכת השחייה וכבר ממגרש החניה קידם את פנינו ניחוח נפלא של בשר צלוי. מחוץ למסעדה 3 גרילים עצומים כשבכל אחד מהם בוערות גחלים לוהטות בטמפרטורה אחרת. נתחי פרות מונחים על הרשתות והריח אלוהי. הצעיר שלנו לא הסכים איתנו כלל ועיקר בעניין הניחוח. הוא, רחמנא ליצלן, צמחוני. לא נוגע בבשר. כשאמרנו את זה למלצר הוא כמעט נחנק. 'פטגוניה' היא לא מסעדה לצמחונים. אבל למרות הקרניבוריות הידועה של יוצאי עדות ארחנטינה, מסתבר שהם חשבו על כ-ו-ל-ם ויש להם המון סוגי סלטים ואפילו קיש בטטה מצויין. פווווו, אנחת רווחה. כבר כשהזמנו מקום במסעדה, די חששנו מעניין הצמחונות, אבל תיארנו לעצמנו שיש להם פתרון גם לכאלה. שמחנו לגלות שלא טעינו. הקיש היה מצוין וכן גם הצ'יפס והסלטים. אבל הבשר, הוי הבשר. הוא היה מעולה. עסיסי, רך, נימוח. טעעעעעים שאין דברים כאלה. אם אתם בעניין בשר באווירה כפרית - זה המקום בשבילכם.
אכלנו עד להתפוצץ, דחסנו עוד ועוד מהטעים טעים הזה (279 ש"ח לארוחת טעימות זוגית שמספיקה בשקט לשלושה, כולל סלטים, צ'יפס, סורבה לקינוח, קנקן מיץ אשכוליות או תפוזים וכמובן - בשר) ונותרנו מלאים אך מרוצים. במצב הצבירה הזה, הנוער איבד כל יכולת התנגדות וחזרנו לתוכנית המקורית - חמניות!
טלפון זריז לידיד בן הדרום, תושב קיבוץ גברעם, בישר לנו שאמנם בתדהר אין חמניות אבל אצלו בישוב, לעומת זאת, יש גם יש. שמנו בווייז "גברעם" ונסענו. עוד לפני השער הצהוב של הקיבוץ, מצד ימין, נפרש לפנינו שדה חמניות. עצרנו את הרכב בשמחה בשולי הדרך וירדנו. איזה חמניות ענקיות! תשכחו מהחמניות שמוכרים בחנויות פרחים בעיר. הקטנות והעדינות האלה. כאן, כל חמניה מלמיליאן. עץ. יותר גבוהות ממני (1.62 מ') ועצומות. וכמה שהן צהובות. בקיצור - איזה יופי!!! טוסקנה זה כאן. צילמנו את הדוגמניות מכל הכיוונים, בעיקר מקדימה, כי האחורה שלהן סתם ירוק ומשעמם. הבעיה שהן פונות אל השמש (כשמן כן הן - אוהבות את אור החמה) וכדי שהתמונות יצאו מוצלחות השמש צריכה להיות מאחורי הצלם, אבל הסתדרנו איך שהוא. עיניכם הרואות. הנוער כבר הפך חסר סבלנות: "טוב, די, ראינו חמניות, צילמנו מיליון פעם. דייייי. אפשר כבר לחזור הביתה? יש לנו המון שיעורים!!!!" (פתאום הם הפכו לנורא חרוצים).
עוד כמה קליקים אחרונים ועלינו על הרכב בדרכנו צפונה. בעודנו מתחברים לכביש מס' 4 ומדברים על כך שאיזה יופי שמצאנו בכל זאת שדה אחד של חמניות, הפטירה הבכורה בנון שלנטיות: דווקא יש כאן המון חמניות והצביעה על הצד המערבי של כביש 4. הפנינו מבט ונפלה לנו הלסת. כל הצד השמאלי של הכביש, אבל כל הצד, זרוע בשדות צהובים עצומים, עם טונות של חמניות. הרי קודם נסענו לאורך הכביש הזה. איך לא ראינו אותן??? ל' רצה לעשות סיבוב פרסה ולצלם את החמניות החדשות שהתגלו לפנינו, אבל כאן קמה מחאה רמה וקולנית והוא החליט לוותר. אז הסתפקנו בהערצה שקטה של השדות הצהובים היפיפים הללו לאורך כקילומטר בצד המערבי של כביש 4 מקיבוץ גברעם וצפונה.
הגענו הביתה בסביבות 15:30. ל' ואנוכי עוד הספקנו לתפוס שנ"צ בריאה. הנוער פרש לחדריו להכין שיעורים (עאלק. זה מה ש ה ם אמרו. אני ראיתי אותם מול יו טיוב, צופים בסדרות אמריקאיות).
בערב עוד רצתי 5 ק"מ ואח"כ יצאנו לשתות משהו בפאב מקומי. הספק כזה כבר מזמן לא היה לנו.
אין כמו לטייל בשבת :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה