בזמן שכל העולם וילדיו איתגר ת'שרירים במרתון תל אביב, אנחנו יצאנו (שוב) לטייל. הפעם עם קבוצה של עמותת 'דרכים שלובות' היוזמת ומקדמת תיירות משותפת ליהודים וערבים ברחבי הארץ. הטיול הוגדר כסיור ליקוט בעמק בית נטופה שבצפון הארץ והוא עלה 70 ש"ח לאדם. זהו הסיור השלישי של העמותה שאנחנו מצטרפים אליו ועד כה לא התאכזבנו.
יודפת
בהוראות ההגעה נכתב שנפגשים בכניסה לישוב יודפת שמשקיף על עמק בית נטופה. כרגיל, שמנו את מבטחנו ב-waze, הקלדנו את היישוב יודפת ונסענו. בדרך אי אפשר היה להפסיק להתפעל מיופיו של הצפון. זו ה-עונה לצאת לדרכים. הכל ירוק כמו הגבעות של הטלטאביז, מנוקד בשלל פרחים, השמיים בצבע תכלת, בלי טיפת ענן. באמת - נורא יפה.
בכניסה ליודפת, יישוב של שניים וחצי תושבים, יש מתחם מסחרי קטן ומעוצב, הנושא את השם 'בואך יודפת' עם חנויות מעוצבות עם שמות מעוצבים: 'המלבושיה', 'אינקולינה', 'הולך בתל', 'טוטסי', 'לחם עשהאל' ו'חלב עם הרוח'. חזקים שם בשמות, ביודפת. כולן נראו מפתות, אבל מפאת קוצר הזמן בחרתי להיכנס ל'מלבושיה', בה ליקטתי 5 זוגות גרביים צבעוניים של גרבי יודפת (תמיד שמחה לתמוך בתוצרת מקומית).
ליקוט
ב-10:45 קראה לנו המדריכה הנאדי לחזור לרכבים ולהתחיל בנסיעה. הנאדי היא בחורה צעירה ולבבית, בעלת תואר שני בביולוגיה, עובדת במשרד להגנת הסביבה ואחראית על אזור בית נטופה. נכנסנו לרכבים ונסענו לנקודת תצפית על עמק בית נטופה. הנאדי המדריכה הסבירה לנו שבעמק יש חלקות השייכות לכל הכפרים השכנים - עראבה, בועיינה נוג'ידאת, רומאנה, עוזייר, רומת היב. הגידולים גדלים שם בשיטת הבעל, ללא השקיה בכלל. את העמק חותך המוביל הארצי, אבל החלקות של הכפריים לא מקבלות ממנו מים, בגלל סיבות שלא אפרט אותן כאן, אבל מכעיסות מאד את התושבים הערבים.
 |
| שטיחים ירוקים וחומים בעמק בית נטופה |
אחרי ההסבר וההתרשמות מיופיו של העמק פגשנו את לוטפייה החקלאית מהכפר עראבה ויצאנו איתה לסיור ליקוט בעמק בית נטופה. המטרה: ללקט צמחי מאכל על מנת שנבשל מהם ארוחה ערבית טיפוסית בתום הסיור. לשם כך הצטיידנו בסכינים, שקיות והרבה התלהבות. בפועל, לוטפייה הנמרצת זיהתה את הצמחים מרחוק, עטה עליהם כמו עוף דורס, חתכה אותם עם הסכין שבידה והשאירה לנו אבק. היא חתכה והגישה לנו את הצמחים, נתנה לנו לטעום חלק מהם והסבירה לנו מה הסגולות של כל עלה ועלה. הידע שלה בצמחי מאכל פשוט מדהים, אבל לצערי היא לא ידעה את השמות העבריים ולכן את רובם אינני זוכרת. שני הצמחים היחידים שהכרתי הם החוביזה (מהילדות) והעולש.
 |
| ימין ושמאל - סגול סגול |
 |
| סביונים וכלניות |
 |
| לוטפייה מזיזה סוס שחסם לנו את השביל |
כך צעדנו שעה קלה בעקבות לוטפייה, הנאדי וראנדה (מעמותת סיכוי), שמענו הסברים וכדרכי, שאלתי גם הרבה שאלות. לוטפיה היא אמא לששה ילדים שגרים בכפר עראבה. כולם אקדמאים והצעיר מביניהם לומד עכשיו רפואה בגאורגיה. היא רוצה לנסוע לבקר אותו, אבל אין לה זמן. כל החיים שלה זה עבודה ילדים ונכדים. העברית שלה היתה קצת רצוצה, אבל למרות זאת הצלחנו לתקשר לא רע בכלל ואהבתי את חוש ההומור שלה. כשהתבוננתי בה מאחורה, מתכופפת אל הצמחים עם השמלה וכיסוי הראש שלה, חשבתי על זה שאנחנו נוסעים בכל העולם בחיפוש אחר חיים כפריים אותנטיים ופה יש לנו ממש מתחת לאף איכרים שעובדים בשיטות של פעם, חיים בכפרים ויש להם מסורת ותיקה, שפה אחרת והם נחשבים אקזוטיים בכל קנה מידה. לא חייבים להרחיק עד וייטנאם.
 |
| אם לא תחתכו - איך תאכלו? |
בישול
אחרי שלוטפייה סיימה לכסח את כל צמחי המאכל בעמק עם הסכין שלה, הגענו לבית של סאוסאן ומשפחתה, הממוקם בלב העמק בין החלקות. סאוסאן היא טבחית במלון רמאדה בטבריה והיא הדגימה לנו איך מבשלים חוביזה ועולש, אבל למרות מה שהיה כתוב בתיאור הטיול, לא נתנה לנו להתנסות במלאכה ומיד לאחר ההדגמה שלחה את ילדיה למטבח והם הוציאו משם מנות שהיא בישלה מראש. היו שם פריקי (חיטה ירוקה) עם בשר כבש, עולש מוקפץ עם שמן זית ובצל, חוביזה מטוגנת, בורגול וסלט ירקות טרי חתוך דק. באמת שלא ציפינו לארוחה שלמה וזו היתה הפתעה נעימה. בחצר הבית הסתובבו תרנגולים וסוסים וביניהם הילדים של סאוסאן והאווירה היתה חגיגית ושמחה.
 |
| עלי עולש לפני בישול |
 |
| עלי חוביזה לפני בישול |
 |
| ואחרי בישול |
אחרי שמילאנו את כרסנו בכל טוב, שיחררו אותנו הנשים לדרכנו וחזרנו את הרכב באופן עצמוני. היה מעניין להכיר נשים ישראליות אחרות מאלה שאני פוגשת ביומיום, לשמוע את הסיפור שלהן ולתת הצצה קטנה לתוך חייהן. אהבתי את המפגש עם נשים ערביות עצמאיות, יזמיות, מודרניות שמנסות לקרב לבבות ויצאתי עם תקווה שאפשר גם אחרת.
הסיורים הבאים של 'דרכים שלובות' הם בחג הרמדאן ואני מתכוונת להצטרף לפחות לאחד מהם.
מי בא?
 |
| גבר גבר |
מי שמטייל בשישי בבוקר - רעב בשישי בערב?
אז זהו, שלא בהכרח. הילדים לא באו איתנו לטיול, כי הם כבר נורא גדולים ויש להם עניינים משל עצמם. הטיולים שלנו כבר פחות מעניינים אותם (ככה הם אומרים עכשיו על כל דבר - "פחות". הפחות מחליף את ה'לא כל כך' או את ה'בכלל לא'). לא רציתי לוותר על ארוחת הערב המשפחתית המסורתית של שישי בערב (עד שהצלחתי למסד מסורת משפחתית...), אבל בגלל שלא נשאר זמן לבשל אותה, הזמנתי מקום במסעדה. ועליה אני רוצה להמליץ. מסעדה קטנה, חמודה וזולה בכיכר מלכי ישראל 8 בתל אביב, העונה לשם הקולע "שמונה" ומגישה אוכל רחוב בישיבה ליד שולחנות (חלקם גבוהים עם כיסאות בר). הבכורה ואני חלקנו מנה ראשונה ועיקרית - כרובית אפויה בטאבון עם טחינה ועגבניות ובשר טלה (מוטיב חוזר היום) רך ונימוח המוגש עם סלט עדשים חומות. בן הזוג הזמין וקיבל חריימה לוקוס והצעיר הצמחוני התענג על רביולי בטטה. פוקצ'ה ראשונה על חשבון הבית וכל פוקצ'ה נוספת 10 ש"ח. למותר לציין שנתנו בפוקצ'ות. הכל ביחד יצא 250 ש"ח לא כולל שירות ויצאנו שבעים ומרוצים. באמת, היה אחלה אוכל ואחלה אווירה נינוחה ולא פורמלית, שכידוע יוצרים שילוב מנצח.
