יש חיים מחוץ לבועה

כל פעם מחדש מפתיע אותי לגלות שיש חיים גם צפונה מהרצליה. מנותקת? לא ממש. מודעת לעובדה שהפריפריה שוקקת. אבל אני? איים אה תל אביב קיינד אוף גירל. תנו לי תנו לי תל אביב. 
ולמרות האמור לעיל, ביום שישי לפעמים זה עונש להיכנס לתלאביב. אז אנחנו מחפשים אלטרנטיבות קל"ב. בשרון למשל. ככה מצאנו את קפה גרציא המצוין בקיבוץ העוגן, טעמנו את ארוחת הבוקר במשק הלברכט בביתן אהרון, אכלנו בחנדל'ה בגבעת חן. אבל מזל שיש עוד מקומות שלא ביקרנו בהם ותודה ללארי פייג' וסרגיי ברין שתמיד מגלים לנו מקומות חדשים.

הפעם הגוגל המליץ לנו על חנן הגבן במושב חירות. התיאורים באתר כללו גבינות עיזים תוצרת בית, לחמים שנאפים במקום, סלטים חתוכים טרי. חלל הפה החל להתמלא ריר והפור נפל. שמנו בווייז את הכתובת 'מושב חירות' והפלא ופלא - הוא מיד ניחש אותנו והציע לנו את חנן הגבן, אלא שהוא התעקש לקרוא לו חנן hageven ואנחנו נקרענו מצחוק בכל פעם שהקול המתכתי הגה את השם. כשהגענו לתל מונד, קידם את פנינו שלט חום גדול (כזה המורה על אתרי תיירות) "חנן הגבן". לא שיערנו לעצמנו שמדובר בכזו אושיה. ניווטנו דרך תל מונד, עד לחירות מושב עובדים שנוסד ב-1930 (אני מתה לראות פעם שלט "מושב בטלנים - נוסד ב-1928").

מתוך האתר של חנן הגבן

בהגיענו אל הגבן הבנו את הטעות הגדולה שעשינו - לא הזמנו מקום. באסה. הגענו עד כאן מרמת השרון (!!!) מה, לא נשתה קפה ונאכל גבינות עיזים שגובנו זה לא מכבר? והמקום נראה מזה יפה - בתוך מטע אבוקדו, שולחנות גדולים מעץ גושני לא מעובד, מפות צחורות ואוכל שנראה מרחוק מצוין. אבל הגבן לא שעה לפרצופנו המאוכזב, הקשיח את ליבו, עשה תנועה של 'אין מה לעשות' עם ידיו המגבנות ושילח אותנו לדרכנו אבלים וחפויי ראש.
כמו תמיד המקגייוור שלצידי הציל את המצב בכך שנזכר שראה שלט של קפה נוסף ברחוב הראשי של המושב. אחרי שהודיתי לאל הטוב שנתן לי איש בעל זיכרון וחוש אבחנה כה משובחים שמנו פעמינו ברגל אל המקום החלופי. למרבה השמחה גילינו מקום חמוד להפליא: סטלה ממי.

קפה סטלה ממי מבחוץ

סטלה ממי - כאן יושבים 

ממי של בית קפה, שהוא גם חנות קטנה של דברים יפים ולא זולים לבית בסגנון חנויות המושבים. הקפה ממוקם בחצר על מצע חצץ, הריהוט בסגנון שוק הפשפשים - בליל של כיסאות ושולחנות שאינם קשורים עיצובית זה לזה אבל יוצרים מראה הרמוני מזמין וחמים. השולחנות מכוסים מפות משובצות והכל אומר כאן נעימות וחביבות. התפריט מודפס על דף נייר והוא צנוע אך מספק. אין ארוחת בוקר קלסית של חביתה, ממרחים וסלט וטוב שכך. כבר היתה לנו לזרא. אני לקחתי מאפה פילו עם תרד וגבינות והאיש לקח מגש מטבלים וממרחים שהוגש עם לחם חם. וכמובן קפה לכל אחד. ההפוך שלי היה בסדר גמור. לא מצוין. האספרסו של האיש היה מעולה והוא לקח אחד נוסף. על כל הטוב הזה שילמנו 140 ש"ח כולל טיפ נדיב למלצריות הטינאייג'ריות החמודות.

כשחזרנו לרמת השרון רציתי לעשות עוד קצת קניות לארוחה שאני מבשלת כל יום שישי אחה"צ למען תאכל כל המשפחה ביחד, לפחות יום אחד בשבוע. לבן הזוג היו תוכניות אחרות אז החלטתי לקחת את הפרייבט שלי מהילדה, שהוציאה רישיון נהיגה לפני חצי שנה וכבר לא צריכה נהג מלווה. היא היתה באמצע משמרת והאוטו עמד במגרש החניה ללא שימוש. כשנכנסתי לבקש ממנה את המפתחות של הצוללת נתקלתי בתגובה זועמת מצידה על 'איך אני כל יום שישי לוקחת לה את האוטו באמצע היום'. שתבינו, אני הצעתי לה את האוטו, ע"מ שתיסע לבית הספר ומשם לעבודה (שהיא במרחק 5 ד' הליכה מהבית). ועכשיו אני צריכה להתנצל על שאני רוצה את האוטו שלי (שלי!!!) בחזרה כדי לקנות אוכל לארוחת הערב המשפחתית. אבל אני לא פראיירית - נעצתי בה מבט מזרה אימה ולא מצמצתי לרגע, עד שקיבלתי את המפתחות לידיי.

כשחזרה הביתה מהמשמרת קיבלתי ממנה את המבטים הכעוסים ששמורים רק לי ואמורים (איך לא?) לעורר בי רגשות אשמה וייסורי מצפון. אבל שנים של גידול ילדים, התעמקות בספרים כמו 'ארבע ההסכמות', ארבע שנים אצל פסיכולוגית ושיעורי 'מגירות' אחת לשבוע בחודש האחרון עשו את שלהם. מיד התנצלתי עמוקות על עוגמת הנפש שגרמתי לה והבטחתי לה את הרכב בכל ימות השבוע הבא. אני לעבודה כבר אגיע באוטובוס (או ברגל).

סתאאאם. נראה לכם? מה שקרה באמת זה שנכנסתי אליה לחדר, השתדלתי להתמקד רק בעיניים שלה (כדי לא לראות את כל הבגדים זרוקים על הרצפה ואת כל הקעריות עם שאריות אוכל על השולחן) והסברתי לה שלא התכוונתי לעשות לה פאדיחות במקום העבודה, אבל קצת עיצבן אותי שאני צריכה לעמוד כמו עני בפתח, לבקש את המפתחות של האוטו שלי (שלי!!!) ולקבל בתמורה פרצוף חמוץ. ניסיתי להבין את הצד שלה ולא להתרכז בזווית הראייה הצרה שלי, ניסיתי לדבר איתה רעיונית ולא ביצועית, ניסיתי לא לתת לכעס ולתסכול שלה לחדור לי את הגדר הפנימית ולגרום לי להרגיש אמא פחות טובה.

אני חושבת שהצלחתי. עובדה. היא הצטרפה לשולחן ארוחת הערב, פנתה את הכלים, נתנה לי מחמאות על איכות הבישולים וכרגיל רבה עם אחיה לקראת סוף הארוחה. חזרנו לשגרה המבורכת. עד הפעם הבאה.