קח פרי ותהיה לי בריא

אהלן! מה נשמע? מה העניינים? איך אתם וזה...

בימים אלה אני מנסה לרדת במשקל. לא מסה רצינית, יותר כמו 6-7 ק"ג. ואיך אני עושה את זה, תשאלו. ובכן, אני נצמדת לתוכנית הדיאטה של הדיאטנית הטובה ביותר שאני מכירה, הלוא היא איריס פסקין מרמת השרון (פרטים אצלי, למי שמעוניין). להלן התורה כולה בשלוש מילים - כמה שפחות פחמימות. כמו שכבר ספרו לנו בהזדמנויות שונות - פחמימות הפכו בשנים האחרונות לאויב העם, אפילו יותר משרה והשמפניה הוורודה שלה. אז צריך לאכול המון ירקות, קצת פירות והרבה חלבונים רזים. ז"א, גבינות רזות, בשר בלי טעם, דייסת סובין שיבולת שועל ולהצטייד בהמון אופטימיות ומצב רוח טוב. 

צולם ביער רוחמה בנגב הצפוני ביום שישי, 17.2.17

מה אני אגיד לכם - זה חתיכת כאב ראש כל הדיאטה הזו. קודם כל, צריך לדאוג שתמיד יהיה משהו מבושל דיאטטי וטעים בבית, כדי לא להגיע מהעבודה מורעבת ולהתנפל על כל תכולת המקרר. אח"כ, צריך לדאוג שלא יהיו בבית מאכלים משמינים, כדי שאם כן אתנפל על תכולת המקרר, רצוי שתהיינה בו רק חסות ועגבניות. ואחרון חביב - צריך המון כוח רצון. עכשיו, אין לי בעיה עקרונית עם כוח רצון. אני רוצה ממש בכוח לצאת לטיול נהדר במזרח הרחוק, לראות סרטים צרפתיים ולהרוויח 500 ש"ח לשעה בלי להתאמץ יותר מדי. אבל אין לי הרבה כוח לרצות לאכול רק חלבונים וירקות.

אמה מה, הקיץ בפתח (והשמש היוקדת שבשמיים היום מעידה על כך יותר טוב ממני) והבגדים צפופים. לא כיף. אז מה עושים? מגייסים כוח רצון ורצוי גם סביבה תומכת (כלל שעוזר בכל מצב), חירשות לעצות אחיתופל של "מביני דבר" ומשננים את המשפט הבא: "לא תודה. אני לא רעבה". זה עובד כמו קסם מול כל המשדלים, משכנעים ומבקשי טובתכם שיגידו לכם "בשביל מה את צריכה דיאטה? את נראית נהדר". תודה באמת. אני עושה את זה בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר וכדאי שתכניסו את זה טוב טוב לראש.

צולם בבתרונות רוחמה, צפון הנגב, יום שישי, 17.2.17

אחרי שסגרנו את הפינה הזו, אוסיף גם שמומלץ לשלב ספורט, לא בגלל שמספורט מרזים חס וחלילה, אלא בשביל למצק את האיברים הרוטטים. וגם בשביל ההרגשה הטובה. כי אין מה לעשות - כמה שאני לא מחבבת עיסוק בספורט, כשאני כבר עוסקת בו - אני מסיימת מבסוטה. אפרופו ספורט, יש לי משהו להגיד בעניין שגעון הריצה שתקף את המדינה לא מכבר: יש לי חברות שמתאמנות עכשיו לחצי מרתון תל אביב ואני לא מקנאה בהן אפילו לשנייה. כדרכם של אנשים שגילו את האור, הן מנסות לשכנע אותי שכל צרותיי יעלמו במחי השלמת חצי מרתון אחד. שימצאו פראיירים אחרים למכור להם סיפורי גבורה. אני לא מאמינה שהגוף האנושי נועד לרוץ 21 ק"מ. אפילו לא עשרה. המקסימום שאני מוכנה לסבול זה 2 ק"מ. בטח יצא לכם לקרוא מה קורה לאנשים שעושים יותר מדי ספורט - פציעות, דום לב, שרירים, חיוכים, אושר עילאי. אובר רייטד אני אומרת לכם. 

אני גורסת שהאושר טמון ברגעים הקטנים והחמקמקים בחיים. חיבוק ארוך עם חברה טובה, ריקוד עם הילדים בסלון לצלילי מוסיקת ג'אנק עכשווית, יציאה לטבע עם בן הזוג, מילה טובה מהבוס, בונוס כספי שנתי וכיוצ"ב. אי אפשר להיות מאושר כל הזמן. זה יהפוך לנורא משעמם.

שוב בתרונות רוחמה, אותו יום אותה שעה

וגם - אל תקשיבו לאף אחד שאומר לכם דברים לגבי הגוף או המראה שלכם באופן כללי. אם נוח לכם בכלי הקיבול הזה שנקרא גופכם - עם הריפוד, הקמטים, השיער הלבן, הציצי הקטנים/גדולים/נפולים או הסנטר - תישארו נאמנים לעצמכם. ואם בא לכם לשפר ולתקן את הדרוש תיקון בעיניכם - גם זה מבורך. בתנאי שתעשו את זה כי אתם רוצים ולא אף אחד אחר.

למה סיפרתי לכם את כל הסיפור הזה? כי יום ראשון היום, תחילת שבוע וקצת קשה לי להתניע. תמיד כשאני כותבת הכל מסתדר לי הרבה יותר בראש ומכניס אותי לפרופורציות. נסו את זה. אולי זה יעבוד גם בשבילכם.

ואסיים בצמד מילים של המורה הפרטית לאנגלית של בתי בכתה ו', ברייה אוסטרלית חביבה.

בתשובה לשאלתי: How are you, Eva?

היא נהגה לענות: !Good Things (לא 'תודה', לא 'הכל בסדר', לא 'יכול להיות יותר טוב'). אהבתי!

אז שיקרו לכם רק דברים טובים.