התשוקה לטיולים ולגלות מקומות חדשים מפעמת בי כל הזמן ומכיוון שאן לי אפשרות לנסוע למדינות רחוקות פעם בחודש, אני מארגנת לעצמי טיולים בארץ. בקטנה. יש טיולים שאני עושה עם בן הזוג ואז אנחנו נוסעים צפונה או דרומה ועושים ביחד טיולים באמת שווים ויש טיולונים שאני עושה לבד.
ביום שלישי כלשהו אחרי יום שגרתי להפליא בעבודה הרגשתי שאני יוצאת מדעתי אם שוב אחזור הביתה לכלים, קיפולים וסידורים ובהחלטה אימפולסיבית, יירטתי את האוטו, שכבר לוקח את עצמו לבד הביתה, לכיוון דרום תל אביב.
זה המקום לספר שאני אוהבת את תל אביב אהבת נפש, עם הלכלוך והכיעור, עם הים המהמם, עם האזורים החדשים הפלסטיים. בקיצור עם הכל.
את דרום תל אביב אני אוהבת במיוחד בשל זיכרונות הילדות הרבים שיש לי מהמקום. כשהייתי ילדה התגוררנו ברמת השרון ואבי (עליו השלום) עבד ברחוב ריב"ל בת"א. לפעמים נסעתי אליו באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה, אספתי אותו מהעבודה על מנת לנסוע ביחד לקנות לי בגדים. לצערי לא ראינו עין בעין את נושא קניית הבגדים. אבא שלי חשב שהחנויות בדרך יפו טובות דיין ואילו אני, מתבגרת רמת שרונית, ובכן...לא. בשום פנים ואופן לא. אז היה לנו מן ריטואל קבוע, שכל אחד כבר הכיר היטב את תפקידו בריקוד הזה - הוא לקח אותי לכל מיני חנויות נידחות בדרום תל אביב, אני מדדתי חצי חנות והפגנתי חוסר שביעות רצון וחמיצות. הוא היה עייף מהעבודה וניסה לשכנע אותי שהכל הולם אותי ואני יפיפייה בכל בגד (רק שאקנה כבר ונגמור עם זה). ככה עברנו חמש-שש חנויות. אח"כ הוא הבין שאני מקרה אבוד והתייאש. או אז גררתי אותו לדיזנגוף או לכיכר המדינה. בשלב הזה הוא כבר היה כ"כ מותש, שקנה לי כל מה שרציתי, בלי להתווכח על המחיר ובלי כלום. רק לחזור הביתה. שאלתי אותו בכל פעם למה אנחנו לא נוסעים ישר למקומות שאני רוצה לקנות בהם בגדים ולמה הוא חייב לעשות לי את הסיבוב של דרך יפו, הרצל ושות'. לא היה לו נעים להודות בכך, אבל הוא, שעבד עבודת כפיים וידע מחסור בצעירותו, לא היה מסוגל להוציא סכומים גבוהים על בגדים, בלי למצות קודם את כל האפשרויות הזולות.
לכל הסיבוב הזה היה גם בונוס: בין דרך יפו לדיזנגוף, נהגנו לעצור בשוק לווינסקי שלא היה מסודר ומפונפן כמו היום ואבא שלי היה מדבר עם כל המוכרים בטורקית, גם עם הפרסים והבוכרים. כולם הבינו זה את זה מצוין. היינו קונים סרסיצ'ה (נקניק טורקי נורא טעים), דולמדס, בורקיטס, פירות יבשים ולקינוח מיץ תפוזים סחוט על המקום. ודיברנו על כל מיני דברים. אני כבר לא זוכרת בדיוק על מה, אבל דיברנו המון. אני כ"כ מתגעגעת.
בחזרה להווה: כאמור לקחתי את עצמי לנחלת בנימין, יותר נכון הווייז לקח אותי, שם חניתי בחניון במתחיל בנחלת בנימין ומסתיים בהרצל והתחלתי לשוטט. זה היה אחד מאותם אחה"צים של אוגוסט, חמים והבילים, אבל לא נתתי למזג האוויר לקלקל לי. צעדתי ברחוב הרצל לכיוון דרום ופניתי ימינה לדרך שלמה. מדרך שלמה פניתי לשדרות וושינגטון שהן שדרות קטנות ומקסימות, עם כמה מסעדות, בית קפה שכל הכיסאות שלו בחוץ על במת דק מעץ וחנות פרחים. בוושינגטון ישבתי בקפה הממוקם במרכז השדרה ולקחתי מיץ תפוזים סחוטרי (לזכר אבא).
בכל מקום כאן יש ציורי קיר של אמנים מקומיים. הבתים ישנים וחלקם מטים ליפול ויש גם בתים משופצים עם מרפסות נאות. על דירות רבות בשכונה מתנוססים בגאווה דגלי הקהילה הלהט"בית וברחובות השכונה מסתובבים צעירים עם זקנים עבותים, פירסינג בכל מקום וקעקועים. הזכיר לי קצת את רובע קסטרו בסן פרנסיסקו, בו ביקרנו בקיץ 2015.
אח"כ המשכתי להסתובב ברחובות השכונה, קניתי לי מים כי היה ממש חם והזכרתי לי להזכיר לעצמי לבוא לכאן שוב בסתיו, כשיתקרר קצת.
מפה לשם נהיה כבר מאוחר והבטן התחילה לקרקר. אני אוכלת כמו תינוק - כל שעתיים. צעדתי עד רחוב הרצל וחיפשתי מקום נחמד לשבת בו. במספר 77 מצאתי מסעדת אוכל רחוב וייטנאמי קטנה וזולה עם אוכל פשוט וטעים. לא הייתי עדיין בווייטנאם (זה יקרה בקרוב, במקרה ותהיתם) אבל ניכר בה שמדובר באוכל וייטנאמי אמיתי. קוראים לה 'קאנו'. לא שמעתי עליה דבר לפני כן. היא פשוט מצאה חן בעיני והחלטתי להמר. אח"כ כשחזרתי הביתה קראתי עליה בהארץ וקיבלתי אישור לבחירה המוצלחת שלי.
 |
| גם התפריט מעוצב חמוד |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה