עוד יום שישי הגיע. עוד אפשרות לצאת קצת לטבע, מהעיר, לנשום אוויר מלוא הראות. הימים האחרונים לא קלים. המון מועקות. לא לגמרי ברור אם זה בגלל המצב הביטחוני או בגלל בעיות אישיות. אני מניחה שזה שילוב של שניהם. חוסר סיפוק מובנה ממה שיש וממי שיש, לגמרי 'בילד אין' באישיות, למרות שלא מוותרת ומנסה כל העת לשנות ולשפר. לפחות הלילה ישנתי כמו תינוק וקמתי בבוקר רעננה ומלאת עזוז. ל' מציע כהרגלו לצאת לטייל. אני לא מסרבת, שלא לומר מסכימה בשמחה.
היעד הפעם - קרוב. 35 דקות נסיעה. לא יותר. אפשר ליהנות מהמרחבים גם קרוב לבית. נוסעים לגשר הצבים בנחל אלכסנדר. מגיעים לפארק לא גדול אבל מטופח ונאה. הנה, תראו ת'תמונות:
בדרך כלל אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בבית קפה, עם אספרסו והפוך כמו שצריך. הפעם החלטנו ללכת על עבודת יד והתקנו לעצמנו ארוחה צנועה. לקחנו צידנית קטנה, 2 קרחומים, לחם, קצת ירקות וממרחים. את הלחם שכחתי להפשיר, אז פשוט הנחתי אותו בשמש ושמרתי שלא יעוטו עליו ציפורי הפארק. יצאה אחלה ארוחת בוקר בעלות מינימלית ועם ארומה של דשא ונחל.
תוך כדי השמירה על הלחם המפשיר, הצצתי לכיוון הנחל וראיתי ברווזים וצבי ים. מקסים! במקום אחר, בארץ אחרת, בטח היו מתגודדים כאן המוני תיירים עמוסי מצלמות ומתקתקים תמונות בלי סוף. בכל זאת, אטרקציה לא קטנה. אולי בגלל שהיה יום שישי, היה ממש ריק.
אחרי שמילאנו את הבטן (לצערנו לא הבאנו עימנו את ערכת הקפה. הערה לעצמנו לפעם הבאה!), עלינו על המסלול והתחלנו לצעוד לאורך הנחל לכיוון מזרח (כביש 4). המטרה היתה להגיע לקטע הנחל המשופץ, כי זכרנו מהטיול הקודם שיש לאורך השביל מתקני כושר, נדנדות וספסלים. צעדנו כשני ק"מ ועדיין לא הגענו לקטע הרצוי. אז החלטנו לעשות 'אחורה פנה' ולהתקדם לכיוון הים, מערבה. ובכל הזמן הזה הנחל שוקק חיים - ציפורים, צבים, ברווזים. שמורת טבע כ"כ קרובה לעיר.
היעד הפעם - קרוב. 35 דקות נסיעה. לא יותר. אפשר ליהנות מהמרחבים גם קרוב לבית. נוסעים לגשר הצבים בנחל אלכסנדר. מגיעים לפארק לא גדול אבל מטופח ונאה. הנה, תראו ת'תמונות:
בדרך כלל אנחנו אוכלים ארוחת בוקר בבית קפה, עם אספרסו והפוך כמו שצריך. הפעם החלטנו ללכת על עבודת יד והתקנו לעצמנו ארוחה צנועה. לקחנו צידנית קטנה, 2 קרחומים, לחם, קצת ירקות וממרחים. את הלחם שכחתי להפשיר, אז פשוט הנחתי אותו בשמש ושמרתי שלא יעוטו עליו ציפורי הפארק. יצאה אחלה ארוחת בוקר בעלות מינימלית ועם ארומה של דשא ונחל.
תוך כדי השמירה על הלחם המפשיר, הצצתי לכיוון הנחל וראיתי ברווזים וצבי ים. מקסים! במקום אחר, בארץ אחרת, בטח היו מתגודדים כאן המוני תיירים עמוסי מצלמות ומתקתקים תמונות בלי סוף. בכל זאת, אטרקציה לא קטנה. אולי בגלל שהיה יום שישי, היה ממש ריק.
אחרי שמילאנו את הבטן (לצערנו לא הבאנו עימנו את ערכת הקפה. הערה לעצמנו לפעם הבאה!), עלינו על המסלול והתחלנו לצעוד לאורך הנחל לכיוון מזרח (כביש 4). המטרה היתה להגיע לקטע הנחל המשופץ, כי זכרנו מהטיול הקודם שיש לאורך השביל מתקני כושר, נדנדות וספסלים. צעדנו כשני ק"מ ועדיין לא הגענו לקטע הרצוי. אז החלטנו לעשות 'אחורה פנה' ולהתקדם לכיוון הים, מערבה. ובכל הזמן הזה הנחל שוקק חיים - ציפורים, צבים, ברווזים. שמורת טבע כ"כ קרובה לעיר.
תוך כדי צעידה מערבה על השביל הגענו לחורשה גדולה. פתאום ראינו התקהלות של צלמים מול בלונדינית אטרקטיבית. הם מצלמים ומצלמים והיא מתמסרת ועושה להם פוזות. ניגשתי וביררתי על מה המהומה. הייתי בטוחה שזה סרטון פרסומת לאיזה מותג. אחד הצלמים ענה לשאלתי במבטא רוסי כבד שזו פרסומת לבמבה, אבל מיד הצטחק ואמר שהוא מתלוצץ וזו דוגמנית של חוג הצילום היישובי שלהם, העושה את העבודה בהתנדבות. לי היא נראתה ממש מקצועית. תשפטו בעצמכם:
עברנו את הצלמים החובבים ולפתע ראינו מימין לדרך גבעה ועליה חורבה. מכיוון שפנינו היו מועדות לים ואפשר היה כמעט להריח אותו, החלטתי לטפס על הגבעה ולראות אם אפשר לראות אותו מלמעלה. הסתבר שהחורבה על הגבעה היא 'חירבת סמארה' ובאמת אפשר היה לראות ממנה את הים.
ירדנו מהגבעה ובשלב הזה ל' החליט לחזור לאוטו ואני רציתי להמשיך עד למקום בו הנחל נשפך לים. השורה "הירקון זורם ונשפך לים. הזונות גם" של החברים של נטאשה לא הפסיקה להתנגן לי בראש והידיעה שבחוף בית ינאי אין זונות (לפחות לא כאלה שמרוויחות מזה כסף) הקלה על העניין. המשכתי לצעוד לאורך הנחל לכיוון מערב, עד שהגעתי למקום בו הוא נפגש עם הים התיכון.
אני לא יודעת למה אבל נורא ריגש אותי להגיע למקום בו הנחל נשפך לים. סוג של טבע במיטבו. וטבע תמיד עושה לי את זה.
מי הנחל ירוקים ואילו מי הים כחולים. כדי להגיע לחוף ולהתחיל לצעוד לכיוון חוף בית ינאי (שם קבעתי עם ליאור), הייתי צריכה לחצות את מי הנחל והם היו קפואים. חלצתי נעליים וצעדתי בתוך המים. בים הפתוח שט קיאק עם שני חותרים והזכיר לי את שלושת שיעורי הסאפ שלקחתי ולא המשכתי. כבר הפסקתי להצטער על כך. הבנתי שלא הכל יכול להתאים לי, למרות שנורא רציתי. המים העמוקים היו קצת עמוקים מדי בשבילי ולא הצלחתי להתנתק לגמרי מתחושת הפחד וליהנות עד הסוף. החלטתי לבחור בתחושת הגאווה על כך שניסיתי סוג ספורט שמצא חן בעיני והתגברתי על החששות והמעצורים, אפילו למשך 3 שעות (שהתפרסו על פני 3 שבועות).
צעדתי על החוף לכיוון בית ינאי. הים מצד ימין והחוף משמאל. היה אחלה מזג אוויר והרגשתי נפלא. הלוואי ויכולתי לצאת כל יום לטיול כזה. בבית ינאי ניגשתי למסעדה של אמציה ולקחתי לי בירה ויינשטפן וישבתי מול הים. החיים היו יפים. ל' הצטרף אלי ושוכנע לקחת גם הוא ויינשטפן. חיסלתי לו חצי.
קצת מספרים: יצאנו מרמת השרון ב- 08:30 בבוקר. הגענו לפארק גשר הצבים של נחל אלכסנדר ב- 09:05. אכלנו 5 פרוסות לחם, 3 עגבניות ומלא זיתי קלמטה (לא ספרנו). ראינו 2 ברווזים, 7 צבי ים, צעדנו כ-7 ק"מ, ראיתי 2 חותרים, 3 סאפיסטים (גולשים על סאפ), גמענו 2 בירות ואכלנו ביחד סלט יווני אחד. חזרנו הביתה ב-15:00 עייפים, שזופים ומרוצים.
עוד יום שישי של טיול בטבע. כן ירבו.
