איקאה אהובתי

נכון שגם אתם, כשאתם כבר מגיעים לאיקאה, תמיד יוצאים עם חור בתקציב הרבה יותר גדול ממה שתיכננתם? נכון שאתם מגיעים לחנות הענקית רק בשביל שטיח לאמבטיה ומתלים למטבח ואיך שהוא תמיד כל ה"רק" האלה עולים לכם ביוקר? כנראה שכן, שכן איקאה אלופה עולמית בשיווק ובחוויית לקוח. כל החנות הענקית הזו מתוכננת לגרוף מהקונים קריאות התפעלות ומחשבה שאם תרהטו את כל הבית שלכם כמו בחדרים הקטנים באולם התצוגה, חייכם יהיו יפים יותר, צבעוניים יותר ומלאים יותר. רהיטים של איקאה. אבל מכיוון שרובנו לא מגיעים לשם על מנת לרהט את כל הבית מחדש, אלא מקסימום בשביל להחליף סלון או לקנות שידה לחדר של הילדה, אנחנו נשארים עם החלומות ובדרך לקופות ממלאים את העגלה בכל מיני פיסות חלומות קטנים, שכל אחד מהם עולה רק כמה שקלים, שבסוף הביקור מצטברים בדרך כלל לכמה מאות. אז גם אני ביקרתי בענק הכחול צהוב בשבוע שעבר, כי היה לי בוקר פנוי והייתי במקרה באזור של איקאה ואמרתי לעצמי "למה לא?!", סיבוב קטן, מה כבר יכול לקרות? אני לא עובדת עכשיו ומודעת לזה שאנחנו בחסכונות. לא מתכוונת לבזבז על דברים שאני ממש לא צריכה. אני מגיעה ממוקדת! נחתתי שם בתשע וחצי וליד דלת הכניסה כבר התגודדו לקוחות. ברבע לעשר הם פתחו את השערים (דייקנים השבדים האלה). עליתי עם כל יתר הישראלים החולמים למעלה, אבל אולמות התצוגה עדיין היו סגורים למבקרים, מה שלא השאיר לנו יותר מדי ברירות, אלא לחכות בקפטריה. יש ארוחת בוקר ב-25 ש"ח ויש גם ב-9 ש"ח ויש מלא מאפים עם ריח מהמם במחירים שבדיים לאללה. מציאה. לקחתי את ארוחת הבוקר ב-25 ש"ח (בזבזנית!), שכללה גם קפה. הוא היה הדבר היחיד שהיה מוצלח בה. החביתה היתה קרה, הסלט עייף והלחמניות משלשום. טוב, נו, לא באנו לכאן בשביל לאכול. בעשר בול נפתחו אולמות התצוגה, אולם אני התחכמתי ודילגתי עליהם! ירדתי ישר לקומה התחתונה, שם מצויים כלי הבית, האמבטיה, המטבח, מצעים ועוד מיני מוצרים, אבל ללא החדרים המושלמים, כמו בבית ברבי שהיה לי בתור ילדה (סתתתתאאאאם, לא היה לי שום בית ברבי, אפילו ברבי לא היתה לי). האמת, הם פשוט אלופים בכל הדברים הקטנים האלה. קערות לסלט ב-9 ש"ח, מתקן למפיות  ב-15 ש"ח, מגשים מדליקים ב- 15 ש"ח. הכל נורא זול וכ"כ יפה. העניין הוא שאתה צריך בית בגודל החנות של איקאה בשבילך לאכסן את כל היופי הזה. בדירת 4-5 חדרים בבניין סטנדרטי אין כ"כ הרבה מקומות אחסון. אפילו אם קנית המון כאלה באיקאה. אז התחלתי להעמיס על העגלה (הענקית) מגשים, מגבות מטבח, מצעים, מתלים, קערות, צלחות והמשכתי להתנהל לאיטי בחנות כשתוך ההתקרבות למתחם הקופות אני קולטת שהעגלה מתמלאת בכל מיני שטויות חמודות, צבעוניות ובלתי נחוצות לי בעליל. חישוב מהיר ולא הכי מדוייק הבהיר לי שהחשבון הסופי הולך לעמוד על 900 ש"ח בקירוב וזה ממש לא מה שתכננתי להוציא...החלטתי להיות החלטית וממוקדת (כבר אמרתי) והתחלתי להוציא מוצרים מן העגלה. בינתיים עברו לידי כמה נשים מבוגרות, זוגות בהריון (הבעל לרוב במבט של "מה אני עושה כאן ביום רביעי בבוקר. איך היא שוב הצליחה לסחוב אותי לכאן?") והגניבו לעברי מבטים תוהים. המשכתי בהתמדה ובנחישות להוציא מוצרים שאני ממש רוצה שיהיו שלי אבל יודעת בסתר ליבי שאני מסוגלת להסתדר מצוין גם בלעדיהם, לא כל שכן חשבון הבנק שלי. בסוף הפעולה הכואבת והטראומטית נשארו בעגלה 2 סטים של סכו"ם, שטיחון לאמבטיה וסדין זוגי גדול. גאה בעצמי על כושר ההחלטה והנחישות שהפגנתי ועל כך שלא נכנעתי לפיתויי הענק הכחול צהוב, הגעתי לקופה, בשביל לגלות שארנק אמנם יש לי בתיק, אבל את כרטיס האשראי השארתי בכיס של הג'ינס שלבשתי יום קודם. היה לי עודף ממאה ש"ח בארנק, שאריות מהתשלום על ארוחת הבוקר האיקאית וזה הכל. זה לא הספיק ונאלצתי להשאיר הכל בבושת פנים בקופה ולשרך את דרכי ליציאה נטולת מוצרים נחשקים. 
אני לא יודעת מה יותר תסכל אותי - השעה וחצי ששרפתי באיקאה ויצאתי בלי כלום או זה שגיליתי שאני בלי כרטיס אשראי ובנוסף לכל הצרות גם על טיפות הדלק האחרונות...

נו, תתבגרו כבר

נו, כבר צפיתם בסרט החדש והמדובר של הבמאי ריצ'רד לינקלייטר "התבגרות"? לפני כמה שבועות התפרסמו ב'הארץ' ביקורות נלהבות ונרגשות על הסרט ועל הבמאי ויצירותיו וכבר אז הרעיון שבה את ליבי. צילום של סרט לאורך 12 שנה ואפשרות לצפות בגיבורים שלו מתבגרים באמת ולא בכאילו, בעזרתם האדיבה של מאפרים מיומנים. אז הכנסתי את הבילוי ל- to do list שלי ואתמול סופסופ הזדמן לי לעשות עליה וי. ואכן, איזה סרט! שלוש שעות עברו להן ביעף, בהנאה גדולה, עם צחוק ובכי והזדהות גדולה. במקרה שלי ההזדהות היתה עם האמא של המתבגר, מפאת גילאים זהים, אבל כל השחקנים בסרט משחקים נפלא. אם עדיין לא הזדמן לכם לקרוא ביקורות על הסרט, אז אספר לכם בקצרה (כמה שאפשר לספר בקצרה עלילה של סרט שמתמשך שלוש שעות תמימות) שהסרט מלווה ילד אמריקאי בשם מייסון מגיל שש ועד לקולג'. כמובן שיחד עם הילד מלווה הבמאי גם את משפחתו - אמו, אחותו, אביו וכל בני הזוג של אמו לאורך השנים. בבית הספר, בבית, עם החברים. על האם עוברים חיים לא פשוטים בכלל. הבחירה שלה בבני זוג לא ממש מוצלחת והיא נפרדת מאבי ילדיה ואח"כ מתחתנת ומתגרשת ושוב בזוגיות ושוב מתגרשת. המשפחה עוברת תקופות לא פשוטות מבחינה כלכלית ורגשית. הם עוברים מקום מגורים כל כמה שנים, הילדים צריכים להסתגל למקום חדש, האמא לומדת למרות הקושי הרב והופכת למרצה באוניברסיטה והילדים גדלים, כי זה מה שילדים עושים.

כל זה מתואר בלי יותר מדי דרמות, כי במקרה של הסרט, החיים פשוט מדברים בעד עצמם. אין יותר מדי תובנות שחוקות ואין כמעט קלישאות, אלא יש סיפור מרגש ומעניין וגיבורים שנראים הכי אמיתיים והצופה מקבל את תחושה קלה שהוא צופה בסרט תיעודי. אני אהבתי מאד את הדמות של האמא (בגילומה של פטרישיה ארקט הנפלאה), שלמרות החיים הלא קלים, בהם היא מגדלת לבד שני ילדים, עם בעיות כלכליות ועם בני זוג דפוקים בתכלית (וסלחו לי על השפה), היא חזקה ונחושה לעמוד בכל המהמורות ומצליחה לגדל ילדים לתפארת. אין כאן כוכבים הוליוודים זוהרים ומפורסמים (למעט איתן הוק אהובי, שימי הזוהר שלו כבר די מאחוריו ואולי טוב שכך) ולמרות שאין אף כוכב שימשוך צופים לקופות ו"יחזיק" את הסרט, הסרט מוחזק מכוח הסיפור והשחקנים המעולים. 

יש כאן מספיק דרמות שיכולות להספיק לעשרה סרטים: אמא צעירה גרושה עם שני ילדים קטנים, אבא שנוסע לאלסקה לחפש את עצמו, בעל שני שיכור ומכה, ילד עדין עם נפש של אמן, אחות מוחצנת ו"קולית", בעל שלישי שיכור, שברון לב של גיל הנעורים, אבא שמנסה לרכוש מחדש את לב ילדיו, אהבות חדשות ועוד ועוד. וכל זה מתקיים בכפיפה אחת בסרט אחד, בחיים של משפחה אחת נוגעת ללב. הבחירה של לינקלייטר (עד שהצלחתי ללמוד בע"פ את השם שלו...) לצלם את הסרט לאורך 12 שנים מדהימה בעיני כי היא מאפשרת לצופים ללוות את אותה משפחה מקרוב ולחזות בהתבגרות שלה. הילד מייסון הופך לנער ולבחור, כך גם האחות. האמא הופכת מבחורה צעירה לאשה וכך גם האב. זה הופך את כל הסיפור לריאלי ולמסקרן. זה גם שם לנו מראה מול הפנים - הנה תראו ככה גם אתם מתבגרים. וכל גיל עם הדרמות הקטנות שלו והתובנות שלו. לי היה הכי עצוב בסוף הסרט, כשמייסון עוזב את הבית לקולג' והאמא מחליטה לעזוב את בן זוגה השיכור ואת הבית הגדול שקנו ביחד ולעבור לדירה שכורה קטנה בעיר, יש סצינה בה היא מתמוטטת ופורצת בבכי מר. אני חושבת שזו הפעם היחידה בסרט שרואים אותה מממרת בבכי ומפגינה חולשה. כשמייסון שואל אותה מה קרה היא אומרת לו, תוך כדי בכי, שהיא מרגישה שהיא בתחנה הלפני אחרונה. שכל החיים מורכבים מאבני דרך והיא מרגישה שאבן הדרך הבאה היא ההלוויה שלה. מייסון מסתכל בה בצער ולא עונה. בסצנה הבאה הוא כבר בקולג', מתחיל בחיים חדשים ואת האם כבר לא רואים יותר בסרט. בסצנה הזו האם צריכה להיות בערך בת 40. זה בעצם אמצע החיים, אבל הקושי שהיא חווה עם עזיבת הילדים את הקן כ"כ מובן לי. במשך כל שנות הילדות והתבגרות של ילדיה היא מלמדת אותם להיות עצמאיים ומכינה אותם ליום בו יעופו מן הקן. אבל כשמגיע סופסופ היום המיוחל, היא מגלה שהיא לגמרי לא מוכנה לקראתו. אף על פי שמחצית חייה עדיין לפניה, היא מרגישה אבודה ובודדה. מייסון, הבן המתבגר, שבשלב הזה כבר הופך לבחור, לא נראה מתרגש במיוחד, כי כנראה בחושים שלו מבין שזו דרך העולם. לי באופן אישי, חרה שהוא לא ניגש לנחם את אימו בכאבה, למרות שהיא כל החיים היתה שם בשבילו ברגעים הקשים. אבל הבמאי, כך נראה לי, מסתכל על המציאות נכוחה, בלי לשפוט ובלי להביע דעה ופשוט מתאר אותה כמות שהוא רואה אותה.

בתי בת ה-15 היא תלמידה במגמת קולנוע בתיכון ומחר היא הולכת עם כל המגמה לצפות בסרט. אני מניחה שההתרשמות שלה תהיה שונה משלי. לדעתי היא תאהב את הסרט ותהנה ממנו. כך לפחות אני מקווה. אבל היא כנראה תזדהה עם הגיבורים הצעירים ולא עם האמא. הגיוני. זה בטח רק יחזק אצלה את הרצון לעבור לגור לארה"ב (זה מה שהיא רוצה ו'חופרת' לי על כך כל הזמן), כי מעבר לסיפור האנושי המתואר ומלווה בסרט, יש כאן גם מבט על החברה האמריקאית ועל החיים בארה"ב בעשור האחרון. חיים של קושי כלכלי למעמד הבינוני, משפחות קרועות כי הילדים הולכים לקולג' רחוק מהבית ומגיעים להורים רק לחד ההודיה, אבל גם כיתות קטנות ויחס אישי בבתי הספר, משהו שאנחנו יכולים רק להתקנא בו ולייחל אותו לעצמנו. וגם כמובן שאמריקה היא באמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אם אתה עובד קשה, אתה יכול להצליח בגדול, בעיקר כלכלית. ולצערי הרב - זה לא משהו שאפשר להגיד על ישראל.

הביאו את הסתיו

פה ושם כבר מתקבצים עננים בשמיים. בבקרים הם אפילו מורידים קצת גשם. הרבה פחות ממה שהייתי רוצה, אבל עדיין...הסתיו עושה סימנים שהוא מנסה להיכנס, אבל הקיץ מסרב לפתוח לו ת'דלת לרווחה. לאט לאט הערבים נהיים קרירים יותר ובחנויות - בחנויות כבר אפשר ממש לחוש שהסתיו אוטוטו כאן. כרגיל, הן לא מסונכרנות עם עונות השנה וכשעדיין 30 מעלות צלזיוס בחוץ, הם כבר מציגות לראווה את הסוודרים והקרדיגנים, כאילו להכעיס. באירופה כבר מתעטפות הנשים בטופים חמימים ואילו כאן בלבנט אפשר בינתיים רק לחלום עליהם. בכל זאת, לא הצלחתי להתאפק, עת ביקרתי אתמול ב-H&M אהובתי, נוכח בגדי הסתיו-חורף החדשים שהגיעו למדפים. כמו בכל סתיו, שוב נשביתי בקסמם של צבעי השלכת - בורדו יין, ירוק, חום וכדומיהם. הם מיד מטרסנספרים אותי למחוזות קרירים וגשומים כגון סקוטלנד ומפצים אותי על מזג האוויר הנוכחי. היי, אם לא קר כאן, לפחות אלבש בגדים שמסמלים קרירות! אולי זה מה שיזרז את החורף. הפריט הראשון שאספתי לחיקי היו נעליים חצאיות דמוי ד"ר מרטינס בשחור ב-149 ש"ח(!!) של המותג הפנימי DIVIDED, בעל השיק הצעיר והפריטים המצוינים. נורא רציתי בורדו, אבל היה רק בשחור, אז התפשרתי בשמחה.
מה דעתכם?
 

אני עדיין בהלם מהמחיר!

הפריט השני הוא מכנסי כותנה Chinos בבורדו יין. מאלה שכשקונים הם קצת צמודים, אבל אחרי פעמיים שלובשים, הם כבר נראים רפויים במידה ויושבים אחלה על הגוף. גם הם עלו 149 ש"ח. אותם לא הצלחתי לצלם, כי כבר חרשתי עליהם היום ולא נעים להוציא בגד מסל הכביסה, אפילו בשביל צילומים. רוצה לצלם את הבגדים שלי נקיים ומגוהצים.

שמתי לב שבשנתיים האחרונות, למרות חיבתי העזה לטרנדים מתחלפים ולצבעוניות משוגעת, אני הופכת את המלתחה למאגר של פריטי בייסיק בצבעים מונוכרומטיים ומגוונת אותה עם אביזרים. אולי זה מפאת גילי המתקדם ואולי זה נעוץ בעובדה שאני חובקת בת מתבגרת בכתה יוד ואני לא רוצה להיראות כמו חברה שלה. יותר כמו אמה המעודכנת אופנתית. כבר לא נראה לי מאגניב ללבוש חולצות צמודות חתוכות עם הדפסים פסיכודלים או עם אמרות שפר ומוטואים לחיים, למרות שאני חיה לגמרי בשלום עם הגוף שלי. מאידך, גם עם הגיל שלי. אני לא חושבת שזה קול להיראות מאחורה כמו בת 16 וכשאת מסתובבת רואים לך את כל הקמטוטים מסביב לפה ולעיניים. מעדיפה להתבגר בכבוד.
וככה, יוצא שאני מקפידה לבקר בשוק האקססוריז פעמיים בשנה ולרכוש לעצמי פריטים צבעוניים (לצד פריטים על זמניים בגווני זהב וכסף) מגניבים. בראיון העבודה האחרון שלי, ראיינה אותי גברת נכבדה, שעל פי מראה פניה נראתה בערך בת גילי, אבל אבוי, לפי הלבוש, נראתה כבת 20 מקסימום. היא הוקסמה מהעגילים והמחרוזת שענדתי ושאלה בביישנות אם אני מעצבת את התכשיטים שלי לבד, כי "הם נורא יפים". הודיתי באוזלת ידי בכל מה שקשור בעיצוב והלשנתי על שוק האקססוריז ידידי. כמובן שהוחמאתי ושמחתי מהתגובה. תמיד כיף להיחשב כבעלת טעם טוב.
הנה כמה דוגמאות לתכשיטים שקניתי בשנה האחרונה:

את העגילים שבתמונה למטה קניתי בשוק האקססוריז האחרון שהתקיים באונ' ת"א. אכסניה מכובדת בהחלט. זה היה בשבת עם מזג אויר לוהט. לאף אחד המשפחה לא היה חשק להוציא ת'אף מהמזגן ולי כבר בער בטוסיק, אז נזכרתי באירוע וזכרתי שהוא היה בתכנון. כמובן שקפצתי לביקור ויצאתי איתם ועם המחרוזת שלמעלה (וגם עם תיק, 2 מחרוזות נוספות, המון כרטיסי ביקור של מעצבות וכוונות לבקר אצל כולן כשרק יהיה לי יותר זמן)

את הצמידים שבתמונה למטה קניתי דווקא ב-MOMA שבניו יורק, בחנות המוזיאון, ביום גשום במיוחד, עת חיפשנו מפלט מהמבול ומצאנו אותו בחנות. הרעיון המקורי היה לסייר במוזיאון, אבל התור בכניסה היה כה ארוך, עד כי נתקענו בחנות ונהנינו מכל רגע. הם נראים קצת כמו גומיות לשיער ולפעמים שואלים אותי אם הם אכן כאלה. לרוב הם גורפים מחמאות.

עוד פריט מצוין שאני מאוהבת בו קשות, אך כמעט לא הזדמן לי לנצלו, מפאת החום ואחוזי הלחות הוא הסניקרס האלה, עם עקב הפלטפורמה והדוגמא הסקוטית המהממת. קודם כל, הן נוחות בצורה בלתי רגילה והבונוס: הן מגביהות אותי בחמישה ס"מ תמימים, הישג בלתי מבוטל כשמדובר על מישהי בגובה 1.62 ס"מ ביום טוב. אותן רכשתי בטיול המשפחתי באוגוסט לצרפת, ברחוב ריבולי הממכר בפריז. רק מחכה שיתקרר קצת ואני לא מורידה אותן מהרגליים.
 

דרך אגב, הן הולכות מצוין עם המחרוזת הזו, אבל רק עם חולצה ומכנסיים חלקים למשעי, ללא שמץ של הדפס.

את השלישייה הזו באמת שאין לי מושג למה קניתי. הגולגלות האלה של פרידה קאלו נורא איניות עכשיו, עד מיאוס. רואים אותן בכל מקום-על יומנים, מעטפות, קופסאות ומה לא. האמת שהן מדליקות, אבל עדיין לא הצלחתי לצוות אותן לשום אאוטפיט. בינתיים בת ה-16 די נהנית מהן, למרות שבמקור הן נקנו עבורי. מה לעשות?! יש לי עדיין מעידות, למרות שזה קורה פחות ופחות ;-)
 

שבת שלום!

כוכבים אבודים-על הסרט "התחלה חדשה" (begin again)

"יש לה שיניים נוראיות" אמרה אחייניתי בת ה-20 על קירה נייטלי בסרט "התחלה חדשה" (Begin Again), "למה היא לא עושה איתן משהו?!".
"זה כל מה שיש לך להגיד על הסרט?" שאלתי והיא היגגה ש"זה סרט נחמד והשירים ממש יפים אבל לא יותר מזה... "

אמאל'ה ערפד - נייטלי חושפת שיניים
 

זו אולי אחת הבעיות של הסרט הזה - היופי המהמם של הכוכבת הראשית שלו, להלן קירה נייטלי. היא כ"כ יפה הבת זונה עד שזה פשוט מקשה להתרכז בעלילה :-)
אז במקום בעלילה אתה מוצא את עצמך מתרכז בחיוך עם השיניים הלא מושלמות שלה (אני, דרך אגב, לא מצאתי בהן שום פגם), בעור החלק עם הגוון האינדיאני, ברגליים הבלתי נגמרות ובסטיילינג המצוין שעשו לה (היא דופקת שם הופעות קוליות ובלתי מתאמצות בעליל והכל נראה עליה יפיפה).

...סתם זרקתי על עצמי משהו. אני לא אשמה שהכל יושב עלי כ"כ טוב. נייטלי ולוין מוסיקליים
 

העלילה אכן פשוטה ולא מתוחכמת. אסכם לכם אותה בקצרה: בחורה בריטית צעירה מתלווה לחבר המוסיקאי שלה (בכיכובו של אדם לוין, סולן להקת מארון 5) לניו יורק. האחרון הוא זמר שהוזמן ע"י לייבל מוסיקה נחשב והוא כוכב עולה בארה"ב. עד הגיעם לניו יורק הם תיפקדו כצמד מוסיקלי לכל דבר. היא כתבה את השירים, הוא שר והכל היה בסדר. אמה מה? בניו יורק ההצלחה עולה לבחור לראש, הוא מתאהב בבחורינה אחרת מהלייבל ועוזב את נערתו היפה. הו, שברון הלב. היא לוקחת את מטלטליה ודמעותיה ועוברת לדירתו הזעירה של ידיד משכבר הימים, מוסיקאי כושל, המופיע למחייתו בברים בעיר. באחד הערבים היא מתלווה אליו לעבודה והוא מצידו מזמין אותה לעלות לבמה ולשיר את אחד משיריה. היא עולה ובמבצעת את השיר בגמלוניות אך בחינניות. באותו ערב בדיוק מגיע לאותו הבר מפיק מוסיקאלי מנוסה (השחקן המצוין מארק רופאלו), שכוחו בגילוי כשרונות חדשים. בבוקרו של אותו יום הוא הועף ע"י שותפו מהחברה שהקימו ביחד והוא נותר שבור, שתוי ומחוסר עבודה וקריירה. כשהוא רואה ושומע את קירה אהובתנו בבר, הוא מדמיין איך היא תראה עם האינסטרומנטים הנכונים ומיד יודע שצפוי לה עתיד מוסיקאלי מזהיר. מכאן הם מתחילים דרך מוסיקאלית משותפת, בה היא מתוודעת לכשרונה וצוברת בטחון ואילו הוא משקם את חייו המקצועיים והאישיים (הוא גרוש והקשר עם האקסית ועם בתו לא איי איי איי). לא רוצה לעשות לכם ספוילר ולכן לא אגלה איך הסיפור נגמר וזה גם לא כ"כ משנה. בעיני, הדרך לשם היא המעניינת בסרט. למרות הביקורות שלא עשו לו חיים קלים, אני דווקא מצאתי אותו חינני, סוג של אסקפיזם מקסים וגם מאד אהבתי את המוסיקה. הסרט מרוצף בביצועים מעולים של אדם לוין (הנחשב לאחד הזמרים הסקסיים בעולם. בסרט אגב זה לא בא לידי ביטוי) ושל נייטלי, שמתגלה במפתיע כזמרת לא רעה בכלל. תקשיבו למשל לשירים הללו. אני ממש אהבתי.

 

בכלל, חובבי המוסיקה יהנו מאד מסצנת המוסיקה הניו יורקית על רקע נופי העיר. ניו יורק מצולמת כאן עם המון אהבה, לאו דווקא באתרים המוכרים שלה, אלא בכל מיני פינות נידחות, אבל על רקע המוסיקה זה נראה נהדר. משעשע אותי שלפני הצפייה בסרט יצא לי לשמוע על אדם לוין מבתי בת ה-15 אבל לא הכרתי את פועלו המוסיקלי. לעומת זאת, אחרי הסרט גיגלתי עליו וראיתי שהוא בהחלט בחור שווה. הרבה דברים הוא שווה, ללא ספק.

לוין ביום חם במיוחד
 

פתאום התחלתי להקשיב לשירים שלו וגיליתי שאני ממש אוהבת. בסרט הוא משחק ass hole אמיתי וזה גרם לי פחות לחבב אותו, אבל היי, אני לא חיה בסרט. לגבי נייטלי, אני מכירה אותה בעיקר מדרמות תקופתיות, בהן חנטו אותה במחוכים ושמלות ארוכות והדגישו בעיקר את הבריטיות הבולטת ממילא שלה. בסרט הזה, הבמאי ג'ון קארני הצליח להוציא ממנה יכולת משחק לא רעה בכלל ובסיוע הקסם האישי ה-build in שלה, אי אפשר שלא לאהוב אותה.
אז בקיצור: אני ממליצה ללכת. אל תצפו לסרט משנה חיים (ממש לא!), אבל כן לאחה"צ או ערב מהנה, בו תרגישו שאתם בניו יורק לשעה וחצי ותתענגו על המוסיקה המצוינת. וזה הרבה יותר ממה שאפשר לבקש סתם כך באמצע החיים, לא ככה?! 

מסע של 100 צעדים לשנה החדשה

היי וחג שמח, 

מה שלומכם? גם אתם לא מפסיקים לאכול בחג ומחפשים דרכים לצאת מהבית כדי לא לשרוץ ליד המקרר? אנחנו היינו אמורים לנסוע ליומיים לצפון אבל מחלה לא צפויה של בתנו הגדולה שינתה את התוכניות ונאלצנו לבטל. החלטנו לא להתבאס מהבלת"מ וללכת על פעילויות לוקאליות. בינתיים הילדה החלימה וככה התאפשר לנו לטייל פה באזור ולחסוך את עלות הצימר ועל זה נאמר - גם זה לטובה. על הפעילויות הרבות שהספקנו אספר לכם בפוסט נפרד.
היום אתמקד בפעילות לכל המשפחה (50, 45, 15 ו-11). נזכרתי ששמעתי דברים טובים על הסרט "מסע בן 100 צעדים". באתר סרט לא הופיעו הגבלות גיל ונראה היה שמדובר בסרט תמים, ללא מסרים מיניים וללא אלימות. די קשה למצוא סרט למבוגרים שחף מכל האלמנטים שהזכרתי קודם, אבל הנה - לא צריך להתייאש. אז הזמנתי כרטיסים ל'יס פלנט' בקניון איילון, שאני הכי אוהבת, כי יש בו אולמות קטנים עם מושבים סופר מרווחים ומסכים ענקיים, כמו שקולנוע צריך להיות. הבעיה היחידה, והיא קיימת בכל בתי הקולנוע, הם המחירים המופקעים שגובים עבור השתייה והכיבודים. אנחנו פתרנו את זה בכך שאנחנו מביאים בקבוקי מים מהבית ולפעמים אפילו פופקורן. זה יכול להגיע לחיסכון של עשרות שקלים.
או קיי ועכשיו לעניין שלשמו כינסתי אתכם כאן: הסרט.


100 צעדים ב-122 דקות. אורך סרט מאתגר
 

הסרט אורך שעתיים פלוס וזה לא מעט, במיוחד כשמדובר בילדים, אבל העלילה הזורמת וצילומי האוכל מעוררי התיאבון מחפים על האורך. אין בסרט רגעים "מתים". כל הזמן קורה בו משהו. העלילה מספרת על משפחת קדאם ההודית, שבגלל טרגדיה עוזבת את מולדתה ומגיעה לנסות את מזלה באירופה. הבן, חסן הוא טבח מוכשר והמשפחה מחליטה להשתקע בכפר סנט אנטואן שבאלפים הצרפתיים ולפתוח בו מסעדה הודית מסורתית. אמה מה? את המסעדה הם ממקמים במרחק של בדיוק 100 צעדים (שזה אומר בדיוק מול) מסעדה צרפתית בעלת כוכב מישלן עם בעלת בית קפוצה וקפדנית.

מירן בתפקיד בעלת המסעדה הצרפתית, מאדאם מלורי. לא תפקיד חייה. 

או אז נפתחת מלחמת תרבויות בין הצרפתיה השמרנית, שלא לומר גזענית ולבין המתיישבים החדשים מהודו. בין האוכל הצרפתי המאופק והמוקפד לבין המאכלים ההודיים העשירים בריחות, תבלינים, צבעים וכמויות. בלי לעשות ספוילר אגלה רק שהעלילה לא נגמרת כאן והטבח הצעיר חסן מגיע לגדולות בעולם הקולינריה הצרפתית, היחסים בין שתי המשפחות מתחממים ותוך כדי צפייה מעוררת תיאבון (כי לא מפסיקים להראות אנשים אוכלים ואני מטורפת על אוכל הודי) גם לומדים משהו על כבוד הדדי, סובלנות, קבלת האחר ואיזה שחקנית מעולה היא הלן מירן :-) יש תחושה שהיא ממש מבוזבזת סרט הזה. אחרי תפקידים אלוהיים כמו המלכה אליזבט בסרט המלכה ועוד רבים וטובים, כאן היא משתעשעת בתפקיד המכשפה שחוזרת בתשובה בקלילות ובחינניות. אם לה זה לא מפריע לשחק בסרט בינוני - לנו בטח שלא.


מאניש דייאל בתפקיד השף חסן. הודי לא אותנטי
 

זה מתיימר להיות סרט אירופאי צרפתי, אבל הכל בו צועק אמריקאיות וקיטשיות הוליוודית, וזה לאו דווקא רע לטעמי. וכל כך למה? אתחיל מהסוף, שהוא כמובן סוף טוב ודביק. הכל בא על מקומו בשלום, כולם אוהבים את כולם והכל פשוט נפלא. לא שיש לי בעיה עם זה. מתה על סופים טובים. הרי בחיים יש כ"כ הרבה רעים, שמה אכפת לי לצפות בסיפורי אגדה?! לגבי האמצע - ובכן, הסרט מתרחש רובו ככולו בצרפת, אבל השחקנים מדברים אנגלית. פוגם קצת באמינות, לא? גם מאניש דייאל, שמשחק בתפקיד השף חסן אמור להיות הודי אותנטי שהרגע נחת מהודו, אבל בשיטוט מהיר באינטרנט מתגלה שהוא נולד בדרום קרוליינה והופיע בסדרות ובסרטים אמריקאיים ללא שמץ של מבטא הודי, לא כמו בסרט דנן. אופס...טוב, לא אהיה קטנונית.
אז כאמור, למרות כל הפגמים, זהו סרט מחמם לב, על מערכות יחסים, על תחרות ובדידות ועל שנאה ואהבה. סרט שעושה נעים בלב וטוב בבטן. וברוח העידן הניו אייג'י שבו אנו חיים - האהבה מנצחת והטובים מנצחים. שלא להפתעתי, מצאתי את עצמי מזילה דמעות בסתר, אבל זו בעצם לא חוכמה גדולה, כי אני מאלה שמייבבים בחתונות, בטקסי בר מצווה ובטקסי פתיחת שנה בבית ספר. פעם אפילו הזלתי דמעות התרגשות באסיפת הורים וכשהדבר הובא לידיעתה של בתי (ההורים המלשנים האלה) ננזפתי קשות ואולצתי להתחייב לא לעשות כאלה פאדיחות שנית.
 אפרופו בתי המתבגרת - היא הזכירה לי קטע גדול שקשור בהלן מירן. בתוכנית הטלוויזיה Late Night with Jimmy Fallon יצר פאלון מערכון קורע. אתם חייבים לצפות:
 

כתבו לי אח"כ מה חשבתם ואם זה הצחיק גם אתכם כמו שזה הצחיק אותי :-)

שתהיה לכם שנה טובה!!!!!!!!!!!!!!! מלאה בסרטים טובים שיעשו לכם טוב על הלב...

סוס אחד נכנס לבר עם צביטה בלב

  

מאז שעבר החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל (המחייב שמירה על מחיר קבוע לספר ישראלי בשנה וחצי הראשונות לצאתו לאור) אני ממעיטה לצערי הרב בקניית ספרים חדשים. לא ברור לי מדוע ספר חדש צריך לעלות אצלנו בסביבות 70 ש"ח, כשבמדינות מתוקנות אחרות הוא עולה כ-30 ש"ח. היו מי שטענו שהמבצעים של ארבעה במאה ואחד פלוס אחד גורמים לזילות הספרות. אותי הם שימחו כי הם אפשרו לי לקרוא הרבה. נכון שלא שהפסקתי לקנות בגלל החוק החדש, אבל אני בהחלט חושבת פעמיים לפני.
שנה חדשה היא אירוע מיוחד ומשמח ולכבודו הרשיתי לעצמי להתפנק, למרות ועל אף המחירים הגבוהים, בשני ספרים חדשים. הבחירה היתה קשה, כי המדף קרס תחת שפע כותרים חדשים של סופרים ישראלים וזרים, אז בחרתי אחד מקורי ואחד מתורגם, שלא לקפח אף אחד.
פצחתי עם התרגום המחודש של נורה אפרון לספרה 'צרבת'. אפרון, תסריטאית, עיתונאית וסופרת, נאספה אל אבותיה לפני כשנתיים והעולם איבד כותבת מוכשרת מעין כמוה. אני מתה על הכתיבה שלה. יש לה מן כתיבה נשית כזו, שנדמה לי שנשים יכולות להתחבר אליה טוב מגברים. יש לה הכישרון לגעת בנושאים קשים וכואבים בדרך משעשעת ואירונית, שגורמת לי לחייך ולצחקק ולהזדהות איתה לגמרי, למרות שאף פעם לא עברתי חוויה דומה (ואני מקווה שגם לא אעבור).
הגיבורה בספר היא עיתונאית אוכל ואושיית בישול, שכתבה ספרי בישול ומדברת על אוכל בכל הזדמנות, ברדיו בטלויזיה ובהרצאות מול נשים בעיקר. בעלה השני הוא עיתונאי פוליטי נחשב וביחד הם חובקים פעוט בן שנתיים. באמצע ההריון השני היא מגלה שהוא בוגד בה עם מכרה משותפת. חוויה שאף אשה לא רוצה לעבור. בטח לא בהריון מתקדם. היא כמובן נפגעת קשות ומגיבה בהתאם. אפרון לא מנסה לייפות את המציאות. נהפוך הוא, היא מתארת את התגובות ההיסטריות שלה בהגזמה. עכשיו הקטע הוא שכל הסיפור יכול היה להיות הרבה פחות מעניין אילולא סופר על גבי הכריכה שבעלה של הסופרת בגד בה כשהיתה בהריון שני עם ילד קטן. כך הקורא למד, עוד לפני העמוד הראשון, שהסיפור הוא לגמרי אוטו ביוגרפי. לאור העובדות הללו, לא יכולתי שלא להעריץ אותה על דרך ההתמודדות שלה ועל כך שעשתה מהלימון לימונדה והפכה את הטרגדיה האישית שלה לספר, שכמובן הפך לרב מכר. עוד משהו נחמד בספר - תוך כדי תיאור הדרמות הרגשיות שמתרחשות בחייה, היא משלבת מתכונים של מאכלים אהובים עליה. לא שיש לי כוונה לממש אי פעם את המתכונים, אבל הם בהחלט מעצימים את האותנטיות של הגיבורה הבשלנית, שרואה בכל חוויה, טרגית או קומית, הזדמנות לשלב את האהבה שלה לאוכל ולבישול.

גרוסמן זה סיפור אחר לגמרי. בעצם לא לגמרי. הגיבור שלו הוא קומיקאי, סטנדאפיסט שבמופע אחד בנתניה יוצא לגמרי מהמסגרת של ההופעה הקבועה שלו ומספר לקהל המופתע, שבא לשמוע מופע בידורי ולשכוח מצרות היומיום, תוך כדי בדיחות והרמות להנחתה, את סיפור חייו הטראגי. אז תראו שבעצם השוני מהסיפור של אפרון לא כזה גדול. שניהם מתארים מציאות לא מצחיקה בעליל בטכניקה סופר משעשעת - אירוניה עצמית של הגיבורים. הכתיבה של גרוסמן חודרת לקרביים. הסיפור של הסטנדאפיסט, שעובד בלהצחיק אנשים אבל סיפור חייו רחוק מלהיות מצחיק, עושה חור בבטן. הניסיון שלו להחזיק את הצופים באולם למרות מורת רוחם מהתפנית בעלילה, מעורר אמפטיה והזדהות. גרוסמן כה מיטיב לתאר ניואנסים של התנהגות אנושית, של מחוות שעושה הבדרן על הבמה, של הקהל הנדהם שיושב באולם, שבוי בסיפור הקשה של הבדרן, עד שכקוראת הרגשתי שגם אני נמצאת שם באולם החשוך בנתניה וכל מה שבא לי לעשות זה להחזיק לו את היד ולנחם אותו על החיים המעפנים שלו. כשמתגלה שהוא גם חולה במחלה סופנית והמופע הזה הוא סוג של פרידה מהחיים ומהקהל שלו, נשברתי לגמרי ולא יכולתי לעזוב את הספר, עד הסוף המר. איזה אליל הגרוסמן הזה. איך שהוא יודע לספר סיפור. את ספרו 'אשה בורחת מבשורה' קראתי בנשימה עצורה ולמרות שמדובר בספר עב כרס, סיימתי תוך שבוע. מאז חיכיתי לספר הבא בסקרנות ואני שמחה לבשר שהציפייה השתלמה. ספר מעולה, קריא, מעניין ונוגע ללב. כזה שבא לי לחבק את הגיבור ולאמץ אותו לליבי, יחד עם הסופר, שמצליח בכל פעם מחדש לגרום לי לחוויה מרנינה. יאללה, מחכה כבר לספר הבא. גרוסמן -לעבודה!

ארוחת בוקר ב'חצר גולדמן' או תלאביב-יפו בחביתה שלי

אני תמיד בעד פגישות עבודה בתל אביב, כי הן מזמנות לי ביקור בעיר הגדולה, שהיא הרבה יותר מעניינת נניח מכפר סבא. בניגוד לחלק ממכרי, אינני חוששת להיכנס אליה עם המכונית בגלל בעיות חניה, תנועה או כל בעיה אחרת. בשבילי כל ביקור בה הוא סוג של חגיגה קטנה. מתה על הדופק שלה, אוהבת את הקצב, מסתדרת עם היושן והכיעור, שנראים לי ציוריים לפחות כמו בהודו, מה גם שיש בה היום המון אזורים מחודשים ונאים, כדוגמת כיכר הבימה, מתחם שרונה ועוד. בקיצור, אוהבת אותה מלוכלכת ונקייה. אוהבת אותה כמעט בכל מצב.
אז אחרי ההשתפכות שלהלן, ודאי תבינו שהיתה לי היום פגישה בשדרות רוטשילד. פגישה קצרה על קפה הפוך שלאחריה התלבטתי האם להישאר בשדרה ולצעוד עד כיכר הבימה המשופץ ואולי אפילו להגיע לדיזנגוף סנטר אהובי, או ללכת מערבה לכיוון הים. אחרי 2 דקות הלב הכריע - Go west. כי דעו לכם שיותר משאני אוהבת את תל אביב, אני אוהבת את הים. מזל דגים או לא ?!
החלטתי להסתובב בסמטאות נווה צדק ולשוטט בין בתי הקפה והחנויות ואז להגיע לים, אבל החניון ברחוב המרד ליד נווה צדק היה מפוצץ ונאלצתי לנדוד לחניון התחנה. מתחם התחנה היה בשעת בוקר מוקדמת זו די נטוש והים הפרוס ממול קרץ לי קריצה כחולה. נשביתי בקסמיו וחציתי את הכביש לכיוונו. בעודי צועדת על הטיילת היפה, שהיא המשך לטיילת ציץ' (שהלך לעולמו אתמול בלילה. יהיה זכרו ברוך), עברתי ליד חצר גולדמן. מה זה חצר גולדמן אתם שואלים. ובכן, מדובר בבית קפה היושב על אחד המיקומים השווים בתל אביב, שני מטר מהים עם נוף מהמם של תל אביב מצפון ונוף משגע של יפו העתיקה מצפון. ובתווך הים. ולי נותר רק להכריע היכן להתיישב, עם הפנים צפונה או דרומה. חבל על הלבטים! אפשר להחליף באמצע הארוחה ;-)

הנוף הנשקף מבית הקפה

עם הפנים צפונה

או דרומה. אפשר לבחור

המקום חביב. יש אולם פנימי ומקורה, אבל מי בכלל רוצה לשבת בפנים במזג אויר יפיפה עם שמים כחולים, בלי צל של ענן? המרפסת יושבת על משטח בטון מוחלק ומחופה בסככות ברזנט לבנות. צל הן מספקות ולכן זה מיקום בהחלט מספק. הזמנתי ארוחת בוקר קלאסית, הדיל הרגיל של החביתה, סלט, צלוחיות עם ממרחים ושתייה. קיבלתי חביתת ירק קטנה וקצת יבשה, אך מלאה בעשבי תיבול כמו שאני אוהבת, לאבנה תעשייתית, סלט טונה חביב עם פלפלים צהובים ואדומים, נתחי בולגרית, חמאה, טפנד זיתים וסלסילה עם שתי פוקאצות דקיקות ולחמניה, חמות חמות מהטוסטר אובן. לצד כל אלה הגיע גם סלט ישראלי קצוץ דק עם כרוב לבן, בצל ופטרוזיליה. ראוי לציין לטובה את המלצרית, שלמרות חמיצות פניה, טרחה ופרטה בפני את כל מרכיבי הסלט וציינה שלא כולם אוהבים. לצערי הם לא מגישים שתייה חמה עם הדיל הזה, מה שהיה חסר לי מאד. ביקשתי להחליף את השתייה הקרה בחמה ונעניתי בשלילה. סה"כ, הארוחה היתה נחמדה, קצת חסרת מעוף, לא ממש מיוחדת אבל סבירה. המחיר, לעומת זאת, כלל לא זול. 56 ש"ח לארוחה, עם שתייה אחת בלבד. כנראה שעל ים צריך לשלם, גם אם הוא לא ממלא את הבטן ומשביע רעב. מה שכן, העיניים שבעו מהנוף הסובב את המקום וזה לא מעט.

יש להם גם תפריט צהריים וערב. אני מניחה שלשבת שם בערב, על הים, עם בריזה של תחילת אוקטובר, זה תענוג לא קטן.

לאתר של חצר גולדמן

Back to Basic-פוסט אופנתי

עם כל אהבתי לקיטש, החורף הזה אלך על מונוכרומטיות. את הקיטש אשאיר לאביזרים. הבגדים שלי יהיו חלקים כמו גלימות של נזירים בודהיסטים.
בכלל, אין כמו מלתחה מונוכרומטית, כדי לחזק את תחושת הקוליות והמגניבות. הסתפקות במועט היא השחור החדש וכשזה מתקשר לבגדים, זו כבר אג'נדה.
אני דוגלת במעט זה הרבה, משקיעה בבגדים so called משעממים, אבל עם אמירה! אם החדגוניות תשעמם אותי למוות, תמיד אוכל לעניין אותה עם מחרוזת או צעיף ועדיין להראות בלתי מתאמצת.
הארון שלי מלא 'יציאות' מכל מיני תקופות- הניאונית, ההדפסית, המנוקדת, המכופתרת וכדו'. זה בדיוק סוג הבגדים שעליהם אני 'חורשת' שבועיים מיום הרכישה, עד שאני כבר לא יכולה לראות אותם יותר.
הם תופסים לי מקום בארון, עד שמתחלפת עונה והם נמסרים בלי שום נקיפות מצפון לויצ"ו. עכשיו כשאני מדברת על בייסיק, אני לא מתכוונת ל-FOX או HOODIES. אלא אם כן את רוצה להיות תאומה של כל טינאייג'רית שניה ברחוב. אני מכוונת קצת יותר גבוה, גם באיכות גם במחיר וגם בייחודיות. לא חסרים בתי אופנה שיספקו את הסחורה. הנה כמה שאני מעלה על דעתי בלי להתאמץ: HEARTBREAKER ,SACKS, AMERICAN VINTAGE, ANJALY. גם ברשתות הפחות יקרות, כגון מנגו, פול אנד בר, ברשקה ו-H&M אפשר למצוא פריטי בייסיק שווים, אם יודעים לחפש ויש סבלנות לפשפש.
הנה כמה טי שירטים שאשמח לאמץ למלתחתי. הם נראות מעולה עם כל ג'ינס-סקיני, בוי פרינד וגם עם מכנסי בד.
 
טי שירט חלקה של אנג'לי
 
H&M

H&M          

גם בגזרת השמלות פחות זה יותר. פעם גרסתי שאורך מקסי מתאים בעיקר לבעלות גוף גבעולי דק וארוך. היום אני פחות מחמירה עם עצמי וכשאני מצליחה להשיל כמה קילוגרמים ולהקטין את חגורת ההצלה באגן הים התיכון (לגבי הגובה-קצרה ידי מלהושיע), אני חיה איתו בשלום.

הנה דוגמא לשמלה שיושבת מצוין, גם אם את לא הטיפוס הגבעולי. היא תראה טוב עם כפכפים וגם עם סנדלים סגורים, אבל בחורף היא הכי מדליקה עם נעליים גבריות, גבוהות או נמוכות. ואל לך לדאוג בגלל השרוולים הקצרים. במקרה של קור קיצוני, תוכלי להשליך על כתפייך ז'קט מונוכרומטי ולצאת מלכה.
 

שמלה וז'קט מבית Anjaly

ארוחת בוקר מעולה בדליקטסן

בערב יום כיפור חיפשנו מקום שווה לאכול בו ארוחת בוקר. מכיוון שקצת מאסנו בבתי הקפה ברמת השרון, עליהם אנחנו חורשים בשגרה, החלטנו להדרים תל אביבה. נזכרתי בחוויה הטובה שהיתה לי ב'דליקטסן' ביהודה הלוי, עת אחייניתי התל אביבית (בהווה. לא מלידה) לקחה את הדודות שלה למפגש השנתי (היא נורא עסוקה וצריך לקבוע איתה חודשים מראש) והחלטתי לשחזר את החוויה עם המשפחה הפרטית שלי. ואכן, מה שטוב במסעדות ובבתי הקפה שבבעלות רותי ומתי ברודו היא הרמה הגבוהה שנשארת גם אחרי תקופה לא קצרה של פעילות.
דליקטסן ממוקם בבניין קומות ישן בתל אביב והוא דו קומתי. קומת הקרקע היא המעדניה (דליקטסן), והיא שווה פוסט בפני עצמה. שם אפשר למצוא מיני דליקטסים: ממרחים, רטבים, ירקות טריים, אוכל מוכן לקחת הביתה, יינות, גבינות מיוחדות, נקניקים, דברי מאפה הנאפים במקום ועוד ועוד. תענוג לעין ולחיך. קונים ואוכלים בבית.

המעדניה. ללקק ת'שפתיים

למבקשים לשבת במקום - בית הקפה ממוקם בקומה השנייה וניתן לבחור בין ישיבה בפנים לבין המרפסת, זאת כמובן בהנחה שהזמנתם מקום מראש, כי המקום, בימי שישי לפחות, הומה אדם. אז בגלל שזו לי הפעם השנייה ואין חכם כבעל ניסיון, הזמנתי מקום במרפסת, המוצלת יש לומר. הנוף הנשקף מן המרפסת הוא אורבני למהדרין וכולל את חניון בית כלל עם הבטון עמוס הגרפיטי ואת רחוב הרכבת. בעיני, יש בזה קסם מסוים - לשבת בלב תל אביב ולהרגיש חלק מן הלב הפועם שלה. לא תמצאו כאן את הירוק של צפון תל אביב או את הים של הנמל, אבל מי שאוהב עיר, יהנה מן הנוף הקשוח הזה. באחריות.

 
המרפסת. נוף אורבני טיפוסי

כמה מילים על הנוף האנושי: איני, שיקי, נכון, צפוני אשכנזי. לא במובן הרע של המילה. כולם לבושים לעילא ונראים מעולה. מאד תל אביבי ובועתי, אבל עדיין נעים ונחמד. למרות כל האמור לעיל, לא חשנו כזרים והשתלבנו יפה בנוף המקומי. למעט מישהי בעלת קול רם במיוחד, שגם כשדיברה בשקט כל בית הקפה יכל לשמוע כל פיפס שאמרה (תקלה כזו יכולה לקרות בכל מקום), כולם היו שקטים ומנומסים. סה"כ אוירה טובה ומזמינה.

השירות: מעולה. מהיר, קשוב, אדיב. המלצריות צעירות אך בניגוד להרבה בתי קפה אחרים בעיר, לא חמוצות ולא עושות טובה שמשרתות אותך.

אני מתעכבת על כל אלה, כי ארוחת בוקר או בעצם כל ארוחה, היא סך כל מרכיביה ולא קמה או נופלת רק על האוכל. לפעמים המיקום והאווירה יכולים לחפות על אוכל בינוני וההיפך. לשמחתי בדליקטסן המכלול נהדר וכך אף אספקט של הבילוי אינו צריך לפצות על משנהו. 

ועכשיו לאוכל: לארוחת בוקר יש כמה אפשרויות: ארוחת הבוקר הישראלית הקלאסית, שאותה הזמין הבן שלי והיתה טובה מאד, אבל רגילה. סלסלת לחמים שנאפו במקום, ביצים עשויות לבחירתכם, סלט, גבינות, טונה וקפה. הקפה כמובן עבר אלי והיה משובח.
הגדולה הלכה על ארוחת בוקר של ביצת עין ובייקון, כמיטב המסורת האמריקאית. הגיעה מנה נדיבה של קותלי חזיר מטוגנים בתועפות חמאה עם שתי עיניים יפיפיות. המון שמן אבל טעים.
אני לעומתם הלכתי על משהו קצת יותר מיוחד: פאסטיה עם תרד. מנה מהמטבח היווני. מאפה פילו שמנוני עם תרד וגבינות. הוגש עם ביצה קשה חלמון בלאדי חצויה לשניים ודלי זעיר של שמנת חמוצה וסלט. טעים!
לסיכום: השירות, האוכל, האווירה והנוף האנושי השביעו מאד את רעבוננו ורצוננו. יש מצב לביקורים חוזרים. בשמחה.

מסעדת דליקטסן, יהודה הלוי 35 תלאביב